יתקדשו המתקדשים והמטהרים ההרואים את כבוד אמרי נועם המגלה המהוללה וגולה היא העולה המלאה לה דעת ויראת ה' כי ממנה נקח לעבוד את ה' תוכחת מגולה לעם סגולה לעלות במעלות מגדלות מרקחים אורות מאורות הגדולים אשר צפן ליראיו דרך ישר לא יכשל הרבה כושל כי בה יתמיד עולה תמיד עד המלוא העליון ולא יחטיא הלא היא כי ישליך האדם את אלילי כספו והמונו וגאונו ושאונו וכל כבודו אחרי גוו ועליו ישא בכל עבודת עבודה ועבודת משא הוד מלאכת מחשבת לחשוב מחשבות לעשות רצון אביו שבשמים לשם שמים ולא יביט אל המעשה אשר יעשה הייטב בעיני בני אדם אם אין כי הלא כן אנכי עמדי תולעת ולא איש בשיתי שומי שאשית אני לבי ועיני אל דברי הספר הלז בינותי בדברים וראיתי אחרי ראי כי פנת יקרת ויסוד מוסד כל מקראיה תלוי' במאמר הלזה יורו יורו באצבע אלהים מה רב טוב אשר יכוין לבו לשמים כי גם כי יהיה זר מעשהו לכל מראה עיני' אשר עיני בשר לו ה' יראה ללבב ויגדיל ויאדיר אדר יקר תפארת גדולה ועטרת ישועה ככל אשר עשה עם רות המואביה תחת אשר הורתה הבכורה בהיותה במערה מסכה יינה אף ערכה שולחנה ותאכיל את אביה מלחם אביה עצם מעצמיו ובשר מבשרו כי נפש אותה ותעש מפני תיקון העולם לחיות זרע על פני כל הארץ כי כימי נח חשבה לה מהפכת סדום כי איש אין בארץ לעבדה ולשומרה ותשכב את אביה ואת יושר לבה ראה אלהים וישמור לה חסדה ויעל על רצון מקדשו להביא את בת בנה אל המנוחה ואל הנחלה ומבטנה יורשינה אל ממלכת ישראל מראש משך המלך דוד עד כי יבא שילה וירד מים עד ים ואף גם למעלה ראה ויתר את בנות מואב ממסגר איסור בא בקהל ולא גזר אלא על הזכרים ומי ראה כזאת תחת מה עשה ה' ככה על שככה את אביה ולא יפלא כאיש נדהם ויאמר מריה דאברהם הישולם תחת רעה טובה אשר לתתו לה סקילה אך זאת ישית אל לבו כי אין זה כ"א שהאלהים עשה על רעיון לבה כי טוב ולקח אותו אלהים וישלם לה פעלה ותהי משכורתה שלמה כי גדולה עבירה לשמה. ועוד שבתי וראה בהביטי את דברי הכתובים בספר הזה כי כעובדי אמה כך עובדי ברתא כי השמע עם או הנהיה כדבר הזה כי תקום בעוד לילה יפה נערה מאד ותבא בלט ותגל מרגלות איש שר וגדול בישראל לשכב אצלו להיות עמו ולא יכלימוה כי אם אדרבה אלהים חשבה לטובה ויתן שכרה מיד ולדורות כי נתן ה' לה הריון ותלד בן הוא עובד אבי אבי דוד אשר למי כל חמדת ישראל אם לא לדוד ולזרעו עד עולם אך אין זה כ"א שאל זה יביט אלהי הרוחות לכל בשר בלבד לאשר יכוין לבו לשמים וזה כל פרי גודל נועם שיח המגלה הזאת מראש ועד סוף לפאר ולרומם ולהדר הודו הדר המדה טובה מרובה הזאת ומעין מאמרנו זה דרשו ז"ל ברמז הרומז בפתחי הכתובים שהוא להורות טוב כוונת גרותה כי הם אמרו כי כל ראשי פסוקי המגלה הזאת ווי"ן חוץ משמונה לרמוז שכוונת רות היתה לידבק בברית מילה שבשמיני והוא מעין מאמרנו כי גם ברמז הרומז דבר ויקרא רב טוב הכוונה ואני בעניי מוסיף משלי על דבריהם כי גם לא זאת בלבד היה עם לבבה כי אם גם ברית ותורה כי כן הראשי פסוקים ההם יעלו במספר קטן כ"ג שהוא עם הספר הלז שחוברה לה על מעשה תוקפה כ"ד להורות את בני ישראל כי רות דבקה בתורה אשר כ"ד ספרים כללו יופיה. ואך איש אל ירב לדבר ולומר כי בימיה עדיין לא נעשו כלם ותשבר כד על המבוע כי הלא בחנוכת המזבח דרשו במדרש רבה מספר קרבן נתנאל בן צוער על מספר כ"ד ספרי התורה אשר עדין לא היו אך פשר דבר כי כלם נתנו בהר סיני ואל אלהים ה' אשר לא ימנע טוב לאפליא לעשות לחושבי שמו על טוב לבה בברית ותורה שמר לה הבטחתו אשר הבטיח וקבע לבת לוט שכר לתת לה כסאות לבית דוד וזה שר"ת השמנה פסוקים עולה תכ"ח כמספר בית דוד עם שתי התיבות. קנצי למלין כי השם פניו לבו ועיניו אל דברי הספר הזה ילמד ליראה את השם הנכבד והנורא ויהיו דברי הספר לו לעינים כי בו כל מעשיו יהיו לש"ש וע"כ שמתי לבי מימי חורפי להעלות על ספר אשר חנני ה' במקראי קודש המגלה הזאת והשמעתי לעומדים בבית ה' במועדה מימי' ימימה ולהורות את בני ישראל כי לא גבה לבי ולא רמו עיני לחשוב כזאת על עם ה' יצטרכו לתוכחתי ושתהיה המגלה ואשר אני דובר אליה להם לעינים כי אם אני לעצמי אני דורש ולמען אזכור חוטר מחשבה טובה היוצא מגזע מאמריה כי תהיה לי לעינים וזה שמה אשר קראתי לה להצליח בכל אשר אעשה עיני משה:
ויהי וכו' הנה מהראוי להבין במקרא. א' אומרו ויהי זה פעמים ולא אמר ויהי בימי שפוט השופטים רעב בארץ. ב' אומרו שפוט השופטים כי אין נראה צורך אל הסיפור ענין שפוט השופטים כ"א ענין הרעב שעליה הלך אלימלך ומהראוי יאמר ויהי רעב בארץ וילך איש וכו' ואלו ימי שפוט השופטים היה זמן מסויים החרשנו באמור כי לכך נא' אך לא כן הוא וטוב טוב הי' יזכיר ראש הדור ויאמר ויהי בימי אבצן או ויהי בימי בעז רעב בארץ וכו'. ג' אומרו וילך איש ולא אמר וילך אלימלך. ד' אומרו לגור והלא הוכיח סופו כי לא ירד לגור כ"א להשתקע. ה' אומרו בשדי מואב ביו"ד ופעמים רבות שמזכיר אחרי כן שדי מואב נכתב שדה בה"א. ו' אומרו הוא ואשתו כי מלת הוא מיותרת. ז' כי מהראוי יזכור אשתו מאז הזכיר אישה ויאמר וילך איש ואשתו ושני בניו מבית לחם יהודה לגור כו'. ח' אומרו ושם האיש והיה די יאמר ושמו אלימלך. ט' אומרו מבית לחם יהודה כי הרי נאמר וילך איש מבית לחם יהודה. י' אומרו ויהיו שם כי מי לא ידע שאם שם באו ששם היו:
אמנם הנה קיימו וקבלו רז"ל שכ"מ שנא' ויהי הוא ל' צרה והיה ל' שמחה וע"פ דרכנו נשית לב מה נשתנה זה מזה להיות זה צרה וזה שמחה. ואחשבה כי הוא ענין מאמרם ז"ל באיכה רבתי על פסוק היו צריה לראש כי בשרוף הפריצים אוצרות כל בר ולחם ומזון שבירושלם בהיות העיר במצור שמע ריב"ז ואמר וי ובהשמע אליהם דבר ריב"ז חרה אפם ויקהלו עליו להמיתו אז ענה ואמר לא אמרי' וי אלא וה אמרית שהוא ל' שמחה ויתן טעם לשמחתו כי עתה שנשבר מטה לחם ימסרו עצמם להלחם בכל עוז על אויביהם עד כלותם משא"כ בהיות להם לחם לשובע. הנה כי כאשר טבע ל' וי הוא צרה כן ל' וה הוא שמחה וכן במדרש אסתר בפסוק ראשון ארז"ל והמלך דוד וה שמלך דוד שהוא ל' שמחה וימלוך אחאב וי שמלך אחאב ע"כ. הנה מצאנו ראינו טוב טעם היות ויהי צרה והיה שמחה כי אחר שוי הוא צרה ע"כ באמרו ויהי שמתחיל בוי הוא צרה כענין וימלוך אחאב ואחר שוה הוא שמחה ע"כ באומרו והיה שתחלת התיבה היא וה הוא שמחה כענין והמלך דוד כמדובר. והנה על ענין המאמר ראוי לשית לב כי אחרי אומר' כי ויהי הוא צרה שאלו ואמרו ויהי בימי שפוט השופטים מה צרה היתה שם שהיו שופטי' את שופטיהם וכו' והלא כמו זר נחשב מה זו שאלה מה צרה היתה שם כי הלא לא בסתר דבר ויהי רעב בארץ וגם בתשובת' הניח צרה המפורש' וילך לדרוש בדרך רמז לומר שהיו שופטים את שופטיהם. אך הנה המה ראו כן תמהו הוראת שתי צרות תכופות כי הלא נאמר ויהי זה פעמים ויהי בימי כו' ויהי רעב. עכ"א אם הצרה היתה חרפת רעב הרי עליה נאמר ויהי באו' ויהי רעב א"כ איפה הויהי הראשון מה צרה היתה זולת הרעב שעליה נאמר ויהי רעב ע"כ אמר שהיו שופטים את שופטיהם וע"פ דרכם השיבו על קושי אחר והוא ייתור או' שפוט ולא אמר ויהי בימי השופטים אך הענין הכתוב הוא ויהי בימי ומה צרה היתה הלא היא שפוט השופטים שהוא שפוט את שופטיהם ונבוא אל כוונת הכתוב בהזכירו שתי הצרות ע"פ הדברים האלה ונשוב על יתר ההערות האמורות בהזכי' מאמרם ז"ל על פסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וכו' שאמרו כדאי הוא מינוי הדייני' הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם שהוא הא' למען תחיה והב' וירשת ואמר להושיבם ולא אמר להורישם את הארץ כל' הכ' באומרו וירשת את הארץ הלא הוא כ"א הוא על הכיבוש הלא מינוי הדייני' אחר הירוש' הוא ע"כ אמרו ופירשו על ההעמדה בה תמיד וקרא לזה ירוש' כנודע מטבע ירושה שאין לה הפסק הפך ל' מתנה ונבא אל הענין אמר כי אחר שמינוי הדיינים הכשרים גורם מחיה מכלל שאם יתהפך תמנע המחיה וזה יאמר ויהי בימי צרת שפוט את שופטיהם שלקתה מדת הדין ע"כ מצרה זו נמשכה אחרת היא סילוק המחיה כי ויהי רעב בארץ בין אם הלקות הי' כי הם היו צריכים להשפט או בממאנים שלא ישמעו לקול השופטים ולא מחזיקים בידם לעשות משפט כי מה שהיו גוזרים על עושי רשעה היו הם עושים לדיינים כנמצא זה וזה ברז"ל הנה בזה צורך גדול אל אומרו ויהי שתי פעמים על שני גופי צרות לומר כי הא' גרמה השנית כמדובר והנה על הדבר הזה יוכל איש לדבר ולומר א"כ איפה למה לא גרמה ג"כ העדר עמדם על אדמתם כי הלא לא גורשו ממנה לז"א וילך איש כו' לומר כי את חבתם בא"י ראה אלהי' כי הלא עם כל צרתם ברעב והיה מקום לצאת מהארץ כד"א רעב בעיר פזר רגלך עם כל זה דבקו בה ולא יצאו זולת איש א' ופרסמו הכתוב וזהו וילך איש לומר איש אחד בלבד הלך ולא זולתו ע"כ גם ה' עשה עמה' חטיבה א' והיא לבלתי יתגרשו ברעב ויכלכלם באופן יוכלו לסבול והם יושבים על אדמתם ולא עוד אלא כ"א גם אלימלך לא ירד להשתקע כ"א לגור שם גרות בלבד וזהו לגור ולהורות בעצם כוונת הגירות אמר בשדי מואב ביו"ד ולא בה"א והוא כי הנה אמרו רז"ל כי שדה מואב הוא כאמרו עיר מואב ואומרו שדי ביו"ד הם עיירות מואב ובזה ייתכן כי להורות עוצם כוונת גרותו אמר לגור בשדי הם עיירות רבות כלומ' כי אפילו במקום אחד לא בחר לקבוע זמן מה מהגרות כ"א מעט בכל עיר כמתהלך ולא כהוראת שום קבע אלא שאחרי כן תקפתו יצרו והיחל לקבוע דירתו בחוצה לארץ ובחטאו זה מת והוא בשום לב אל אומרו ויבאו שדי מואב ויהיו שם כי הלא יראה שפת יתר כי מי לא ידע כ"א באו שמה כי שם היו באופן שאו' ויהיו שם הוא מיותר והנה המתרגם השיב על זה באומ' והוו תמן רופילין לו' כי קנו שמה הויות שררה ויהיו שרים גדולים ועל דרך הפשט יאמר מאמרינו זה כי מתחלה לא ירד להשתקע כי אם לגור שם אך אחרי כן שבאו שדי מואב לבם השיאם לקנות שם הויה וקבע וזהו ויבאו שדי מואב ואז ויהיו שם ע"כ וימת אלימלך כו': ובגלל הדבר הזה אפשר היו מה שתחלה הסתירו בפ' ראשון באומרו וילך איש סתם ובפסוק השני הכריז ואמר ושם האיש אלימלך כו' והוא כי מתחלה שלא ירד רק לגור בלבד לא יאשם בעצם ע"כ לא פרסמו לומר וילך אלימלך רק וילך איש וכו' אך אחרי כן ושם האיש וכו' ושם אשתו כו' ושם שני בניו וכו' והטעם הוא כי אחר שויבאו שדי מואב קבעו דירה ויהיו שם ולכן ראוי לפרסמן: ושעור הכתוב ושם האיש אלימלך וכו' ולמה אני מפרסמן מפני שויהיו שם. או אפשר כי הוא יצא בהחבא כמתגנב וזהו וילך איש דרך הסתר אך אח"כ פרסמו הכתוב ואמר ושם האיש וכו'. והנה עדיין ראוי לשים לב אל הזכיר אותו דרך מעלה וגדול' באומרו ושם האיש אלימלך בטע' פז"ר גדו"ל וגם הודעת שם אשתו ושם שני בניו וגם שייחס אותם אחר אפרת ואחר בית לחם באומרו אפרתי' מבית לחם יהודה עם שכבר נאמר וילך איש מבית לחם יהודה ומה גם לחז"ל שאמרו כי אפרתים הוא על שם בואם ממרים הנביאה הנקראת אפרת כד"א ויקח לו כלב את אפרת. וגם אשר הערנו למה בפסוק ראשון לא נזכרו אשתו ובניו ולא אמר וילך איש ואשתו ובניו מבית לחם וכו' והזכירם בפסוק השני וכן מלת היא שהיא מיותרת. ולבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל במסכת בבא בתרא תנו רבנן אין יוצאין מא"י לחוץ לארץ אלא א"כ היו סאתים בסלע א"ר שמעון שמעתי בפירוש אימתי בזמן שאין מצויין ליקח וכו' וכך היה רשב"י אומר אלימלך ומחלון וכליון גדולי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא"י לחוץ לארץ א"ר יהושע א"ר חייא בר אבא ח"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו שנ' בזעקך יצילוך קבוציך ע"כ: הנה יראה מדבריהם כי צדיקי' וגדולי הדור היו ולא מתו רק על צאתם לח"ל או שלא בקשו רחמים והלא כמו זר נחשב יהי' עונשם מית' על סיבה משתי אלה כי על צאת' לח"ל הלא מצאו עזר כנגדו כי רעב בעיר פזר רגלך וגם שנאמ' שהיה אשם לא יהיה בו משפט מות ומה גם לטעם ר' חייא בר אבא שיראה בלתי מספיק למות בו אך אין זה רק שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה וזה יתכן יאמר אחר אומרו וילך איש מבית לחם יהודה לגור וכו' שהוא צאתו מא"י לח"ל שהלך ולא בקש רחמים הוקשה לו וכי התחת זאת יומת האיש ההוא כי אין בעון זה כדי למות בו ומה גם אם נשים לב אל או' רעב בארץ שהוא כללות א"י כו' שלא מצא מקום בא"י לשבוע לחם לז"א אל תתמה על החפץ כי הלא אדם גדול היה כי ושם האיש כלומ' האיש הרשום שהוא תואר איש שהוא גדול ככל אנשים שבמקרא וגם בה"א הידיעה וגם אלימלך כמ"ש ז"ל שהיה אומר אלי תבא מלכות שעל רוב שלמותו היה או' שאין ראוי למלכות יש' כמוהו ולרמוז רוממותו הוא טעם פז"ר גדו"ל וגם אשתו נעמי הוא משז"ל כי נקרא נעמי על גודל צדקתה שהיתה נעימה במעשיה וגם בניו בעלי שם ומתוארי' לחשיבותם לאפרתי שהוא ל' גדולה על שם בואם ממרים הנביאה כמשז"ל כענין ודוד בן איש אפרתי ומיוחסים אחר בית לחם יהודה שהיתה עיר ואם ביש' שעי"כ הקב"ה מדקדק עמהם עד גדר שעל שויהיו שם כמדובר שקנו שם הויה וקבע נשפטו משפט מות וזהו וימת אלימלך וכו' ודרך שיור היה מה שלא מתו עמו מאז אשתו ובניו וזהו ותשאר היא וכו' וטעם אל השארם אחר זמן אפשר רמז הכתוב באומרו תחלה וילך איש לבדו ולא אמר וילך איש ואשתו ובניו לומר כי להיות כלם סמוכים עליו ונגררים אחריו לא יאשמו בעצם כי הוא כאילו היא לבדו יצא ופירש ואמר הוא ואשתו לו' כי הוא עיקר והיא אשתו והבנים בניו כי הוא והם טפלים אליו ונגררי' אחריו וזהו אומרו הוא ואשתו לומר כי הוא עיקר והיא אשתו והם בניו כאמור ובזה אין מלת הוא מיותרת:
עוד יתכן כי ללמדנו ערך חסידות אלימלך בא הכתוב כי ע"כ דקדק הוא ית' עמו והוא הנודע מרז"ל שאסור לצדיק לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב וכן אמרו רז"ל כי גם בנח כל זמן צרת המבול נאסר בתשמיש שנא' בא אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך שהוא יהיה עם האנשים ואשתו עם הנשים אך בצאתו נאמר לו צא מן התיבה אתה ואשתך שאז הותר בתשמיש וכן ובניך ונשי בניך שהותרו אחר הצרה בתשמיש וזה יאמר פה כי גם אלימל' נזהר בזה וז"א וילך איש מבית לחם יהודה ולא אמר וילך איש ואשתו כי הוא לבדו היה שם כי עודנו בקרב צרה אך בלכתו לגור בשדה מואב ואז בשדה מואב אשר אין שם רעבון אז הוא ואשתו יחד מש"כ בבית לחם יהודה אשר רעבון שם עד הגיעו אל שדי מואב מקום השבע:
עוד אפשר באומרו לגור בשדה מואב לרמוז כי תכבד אשמתו בזה מבלכתו לארץ זולתם מארצות הגוים והוא כי הנה התורה גזרה לא יבא עמוני ומואבי וכו' ונתנה טעם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וידוע כי לא מחסרון לחם ליש' היה הדבר כי לא חסרו לחם מן השמים ובארה של מרים רק על מיעוט דרך ארץ שלא זכרו אשר היטיב אברהם אל לוט אביהם וע"כ איפה כדי בזיון וקצף שעל חרפת רעב ילכו למואב לשבוע לחם כי המואבים יקראו להם מזי רעב הצריכים את לחם כזביהם וזה רמז באומרו ויהי רעב כו' וילך איש כו' לגור בשדי מואב כו': והנה ממוצא דבר אשר דברנו מצדקת האיש אלימלך בא נבא אל כוונת רמז המסרה הלא היא כי וילך איש שנים במקרא אחד וילך איש מבית לוי ב' וילך איש מבית לחם יהודה הלא הוא כי הלא כמו זר נחשב כי אחרי שזה דרכו יתברך שאפילו בהמתן של צדיקים אינו מביא תקלה על ידם צדיקי' עצמן לא כ"ש וא"כ איפה מה זה היה לשלם הזה שלא עשה לו כן כי הלא לדוד המע"ה נתנו טעם רז"ל שהוא שאם יחטא יחיד אומרים לו כלך אצל דוד לבל יתייאש מן התשובה וזהו אומרם לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראויים כו' כמפורש אצלינו במקומו אלא שאם חטא יחיד כו' וכן על דבר השבטים כמאמר' ז"ל ויעש לו כתונת פסים למה וישנאו אותו כדי שיקרע להם את הים אל תקרי פסים אלא פס ים שהוא אצלנו למה לא עזר הוא ית' לבל תבא תקלה על ידם והניחם שישנאו אותו והניח הבחיר' אל הטבע כדי שיצא זכות להכין לקריעת ים סוף והוא מאמר רז"ל הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף בזכות וינס ויצא החוצה וכן בתנחומא אמרו גדולה עבירה של צדיקים שהחי' את כל העולם ברעב ועל הדרך הזה יאמר באלימלך כי מה שלא חש הוא יתב' מלעזור אל בחירתו הוא כי עניינו דומה להליכת עמרם כי כענין וילך איש מבית לוי שנמשך מהליכתו בא אל העולם משה מלך ומושיע ליש' כן הוא ענין וילך איש מבית לחם יהודה שנמשך צאת לעולם דוד מלך ומושיע ליש' על יד המשיך והביא את רות כי מה' יצא תבא ותנשא לבעז להוציא ממנה מלכות בית דוד ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל השארו' נעמי כאשר נכתב בס"ד כי ב' פעמים נאמר ותשאר האשה והוא כו' על שלא מיחתה בבעלה על שבתו בח"ל ובבניה בנשואי מואביות היתה ראוי' לשלוח בה יד ותמות גם היא אלא שלא נותרה רק דרך שיורין כד"א ואל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים מלמד שהיה ראוי שימותו גם שניהם אלא היו נותרים דרך שיור בזכות משה ולמה נשארה נעמי אחר הגיעה עד שערי מות זה פעמים על עון בעלה ועל עון בניה הלא הוא לגלגל זכות על יד זכאית הלא הוא להביא עמה את רות להקים ממנה מלכות בי' דוד וזה מאמר הכתיב באו' ותש' נעמי וכו' ורות המואבי' כלתה עמה לא' הדרכים אשר נדרוך בו לפנים בס"ד:
הנה בסמיכות שני הכתובים האלה הבאים כאחד הורינו מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד עה אביהם או רבם כי יבושו מלחטוא באשר אביהם או רבם לא חטאו כי מוראם יעל' על ראשם כדבר שנא' על שלמה המלך ע"ה כי כל ימיו של שמעי בן גרא שהיה רבו לא נשא את בת פרעה כנדרש במקומו מסמיכות הכתובים ועל דרך הזה יאמר כי כאשר וימת אלימלך וכו' אשר איש גדול הדור וצדיק תמים הי' כמדובר מרז"ל עד שע"כ אמרו שנקרא אלימלך שהיה אומ' אלי תבא מלכות שע"כ אין ספק היו בושים ממנו מלישא מואביות אך עכשיו שוימת אלימלך ותשאר היא ושני בניה אשר אין דרך הבנים להיות מורא האם עליהם כמורא האב על הבן כי ע"כ במורא הקדים הכתוב האם לאב באומרו איש אמו ואביו תיראו שאין דרך הבן ליירא הימנה כאשר מהאב ע"כ וישאו להם נשים מואביות ובדבר הזה נמצא מנוח אשר ייטב להשיב על קושיות ייתור איש נעמי שהוא לומ' כי גם שאלימלך חטא ביציאה מהארץ לא נתפקר אל יתר מצות חלילה ומה גם בנשואי מואביות לומ' כי ע"כ לא היו בושים ממנו כי הלא היה איש נעמי בייחוד אך לא יכשר בעיניו היות איש לזולתה מבנות מואב ודומיהם וע"כ עד אחרי מות קדושים הזהיר בדבר זה כנרמז באומרו איש נעמי לא נשאו נכריות אך אחרי מותו וישאו להם וגם היא לא החזיקה למחות בהם אולי ימנעו מפני הכבוד שע"כ העניש' הכתוב כאשר יבא בס"ד ועל פי דרכו רמז לנו איך עבירה גוררת עבירה ומעין סייג ר"זל שגזרו פתן משום בנותיהן קרוב לזה היה שנמשך מלכת למואב לאכול לחם לישא מבנותיהן אף שמפת עצמן אכלו מה גם לאוכל פתם שקרוב להתחתן בם:
עוד יתכן באומרו איש נעמי לומר בל יעלה על לב איש לומר החנם מת אלימל' אם לא שחטא על הנפש והשיגוהו עונותיו כי רבים אשר אתו מלבד עון היציאה מן הארץ שאם לא כן אין בעון זה די בער אותו מן העולם ועד העול' ע"כ אמר וימת וכו' לומר גם שתראה כי וימת אלימלך אל יעלה על רוחך כי עוונותיו לכדוהו ולא היתה מיתתו על היציאה מהארץ באופן שהיה מיתתו כפרתו כי אם עודנו ברעתו על יתר דברי עונות מה שאין כן אשתו כי היתה צדקת גמורה כמאמר רז"ל כי ע"כ קראוה נעמי נעימה במעשיה כי דע לך שלא כן הוא כי אם גם אחרי מותו איש נעמי יקרא כי צדיק נאות אליה הוא כי רק בעונו הנזכ' מת ותהי מיתתו כפרתו:
הנה נא דרשנו אומרו איש נעמי לשבח אך יש מרבותינו דורשים אותו לגנאי והוא באומרם תנא אין האיש מת אלא לאשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי ע"כ. שאחשוב בכוונתם כי באו לתת טוב טעם אל צורך הודיעו יתב' ברוח קדשו שהיה איש נעמי אשר פרסמו כבר באומרו ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי וזה בשום לב מה ראה על ככה שמואל הנביא ברוח קדשו ללמדנו פה כי אין האיש מת אלא לאשתו אך דעתם ז"ל כי בא להורות כמה וכמה עונותיו של אדם ישפילוהו עד ארץ יגיעוהו עד עפר כי הלא אשר נקר' האיש אלימלך כי האיש הוא ל' גדולה כוללת על הכל כאומרו האיש משה כאומרו הגדול משה עתה נהפך האיש אלימלך אל אלימלך איש נעמי כי מתחלה היה חשוב בפני עצמו וגדול ליהודים ואילו מת שם בארצו היה עושה רושם גדול והיו אומרים מת שר וגדול מישראל ועתה יאמרו מת בעל אשה אחת וזהו וימת אלימלך איש נעמי כי עתה איבד מעלתו ולא מת אלא לאשתו ולא לישראל עמו ועל אשר אמרנו שגם קצת עונש היה לאשה והבנים אחר התעכבם בח"ל וקנו שם הויה אמר ותשאר היא ושני בניה שהם נקראים שארית ונותר שמן הדין היה תשתלח בהם יד ע"ד מ"ש ז"ל על ואיתמר בניו הנותרים:
עוד אפשר יכוין ע"ד זה להורות איך נגרע מערכו כי מתחלה היו אשתו ובניו טפלים אליו אך אחר שקנה שם הויה כאשר כתבנו על ויהיו שם אז איבד מעלתו ונעשה טפל אליהם ולא תקרא הוא אשתו והבנים בניו אלא אדרבה היה טפל ומתייחס אליה ויקרא איש נעמי והיא לא תתייחס אחריו לומר ותשאר אשתו רק ותשאר היא בלתי טפלה אל זולתה ושני בניה כלו' מתייחסים אליה ולא אליו ולזה לא אמר בניו:
וישאו להם כו'. הנה באומרו ושם השנית רות ראוי לשים שכל והבין מה בצע להודיענו מי היתה השנית וטוב טוב היה לקצר ולומר ויקחו להם נשים מואביות ערפה ורות. אך אמנם עם לבבי אשיחה כי דבר גדול הנביא דבר בדבר הזה הלא הוא כי על זאת ישתומם כל איש חכם לב באמת באמור מה זה היה למחלון ולאשתו כי עלו גם עלה מעלה מעלה ויצלחו למלוכה אחרי כי אשר לא טוב עשה מחלון על האשה אשר לקח בגיות ככליון אחיו ומי ראה כליון חרוץ אשר היה לכליון כי נשכח כמת מלב ולא נזכר עוד ואשר הוטמאה ערפה אשתו כמאמרם ז"ל בפנים מפני' שונים אך רות אשת מחלון זכתה להסתופף תחת כנפי השכינה וממנה פנה ממנה יתד להבנות ממנה מלכות בית דוד בנין עדי עד וכסא כבוד הנחיל' ה' לימין שלמה המלך כאמרם ז"ל על וישם כסא לאם המלך לאמה של מלכות ועשר ידות בכל הגדולה הזאת וכל הני למחלון אשר חטא על הנפש ככליון אחיו והנה הפליא חסדו לו הוא יתברך הפלא ופלא לגלגלו בבטן אשתו על יד בועז גדול העולם כדעת חכמי האמת כי דרך ייבום היה מעשהו ועובד הוא מחלון וממנו הושתת מלכות בית דוד ושלמה עד מלך המשיח והלא כמו זר נחשב הדבר הזה כי עשה את הרעב עיני ה' כי אש' נכרי' לקח ואיך נבנה עושה רשעה בנין גבוה ותלול ולא עביד קב"ה ניס' לשקרי ע"כ רוח ה' דבר ויקרא ארץ לכל יושביה לקחת מוסר השכל למען נשכיל ונדעה מה רב טוב העוצר את עצמו מלעשות את הרע ומה גדול עונו מנשוא אשר התחיל בעבירה כי חטא אשר לא מנע את עצמו מלעשותה עד הוא היחל וילמוד חבירו לעשות כמעשהו תלוי עליו והלא זה הדבר אשר היה באנשים האלה אשר נקבו כאן בשמות הלא הוא כי הביטו וראו כי ישבו אחים יחדיו והנה עתם עת נשוא אשה מי משניהם ראוי לישא אשה תחלה הוי או' כי הגדול יחל ואחריו הקטון ממנו וא"כ איפה מחלון וכליון מי אשר היה לו לקחת אשה תחלה אם לא מחלון כי הוא הגדול כדבר שנאמ' ושם שני בניו מחלון וכליון כי אין ספק שבגדול היחל ובקטון כלה ונהפוך היה כי לא ערב אל לבו מחלון לישא מבנות הארץ עד אשר ראה את אחיו נשוי נכרית כי כליון היחל בעבירה תחלה ואחריו מחלון נמשך כי נפשו אותה ויעש גם הוא כאחיו באופן שקולר פיד שניהם על כליון תלוי וכמאמרם ז"ל קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם אלא שירבעם התחיל בעבירה תחלה ומה גם עתה כי לא הוסיף יתר שאת עון אשר חטא מחלון מכליון באופן כי קל הוא עין מחלון מעון כליון עשר ידות וז"א ושם השנית רות כלומר אל יגדל נא כח עון מחלון בעיניך כי הלא רות הידוע' שהיא אשת מחלון שנית היתה כי לא נשאה עד הקטון היחל בעבירה תחל' וממנו למד והיא הקדמה מעתה אל אשר יתעתד לספר מכל הטובה הבא' על מחלון ועל האשה אשר לקח. ואמר וישבו שם כעשר שנים לומר כי על כל זה לא נתמלא סאתם למות אלו לא נתעכבו שם בח"ל ימים רבים וז"א וישאו להם וכו' וישבו שם וכו' ועל יד כן וימותו וז"א ושם השנית רות כלומר כי רות הידועה כי אשת מחלון היא שנית היתה וזה יהיה רבוי הגם לעשות מיתתם תוספת על מיתת האב ולהשוותם אליו לומר כי גם היה להם צד מעוני ואפשר במה שפרט הזמן לומר כעשר שנים כיוון לבל נמעט עונשם על התעכבם שמה ונתלה הכל בלקיחת הנשים ולומר כי כן דרך הנושא אשה בארץ אחרת להתעכב עמה אצל בית אביה ואחר תלך עם בעלה לארצו ולמולדתו לז"א וישבו שם כעשר שנים כלומר שאם ע"כ היתה העכבה לא היה ראוי תהיה רק כזמן הכתוב תשב הנערה אתנו ימים או עשור שהוא שנה או עשרה חדשים אך זה היה כעשר שנים הורו כי בחרו במושב הארץ ההיא וימאסו בארץ חמדה והוא כי גם שבצאתם לא נתייחס עיקר העון ההוא רק לאביהם כאומרו וילך איש כמדובר למעלה כ"א שהיתה קצת אשמת דבר על האשה וילדיה שלא תקנוהו בעצה טובה מלפניהם אך לא להתחייב מיתה כמוהו כ"א להתייחס חיותם אחר אלימלך לשיורין כמדובר אך אחרי השתקעם שם כעשר שנים נוסף גם עון זה על נושאם נשים נכריות עד התייחס מיתתם על שני הדברים כאחת וזהו שסמך ואמר וימותו גם שניהם שמרבה הגם על עון אביה' שנוסף גם הוא כאמור:
וימותו גם שניהם וגו'. ראוי לשית לב למה חזר להזכירם בשמותם כי באומרו שניהם מי לא ידע כי מחלון וכליון המה. ב' אומרו ותשאר האשה שהוא מיותר. ג' למה בחייהם קראם בנים ובעת למות לא באו במשבר בנים ונזורו אחור ליקרא ילדים באומרו משני ילדיה. ד' למה הקדים הבנים לאב ולא אמר מאישה ומשני ילדיה והיה לפי כבודם וכסדר מיתתם. אמנם ראשונה לימדנו דעת אשר בחטאו ימות ולא ישוב ממנו כי מפשיטין מעליו לבושי מכלול כבודו אשר היו לו עד אשר לא חטא על הנפש והוא כי הנה עד אשר לא חטאו הלבישם הכתוב בגדר פאר התייחסם אחר הארץ כאומרו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה אך בהעוותם הורד עדיים מעליה' ומה גם כי בכלל אשמותם היתה מאסם בארץ חמדה כמדובר כי וישבו שם כעשר שנים ע"כ במותם נאמר וימותו גם שניהם מחלון וכליון כלומר שמות' בלבד אך לא אפרתים מבית לחם יהודה כאשר בתחלה כי עונם פארם מעליהם הפשיט וזה ק"ו ממשה שארז"ל שעל שמעו משה את בנות רעואל אומרות איש מצרי הצילנו ולא אמר עברי אנכי מארץ העברים לא נקבר בארצו מה גם עתה האנשים האלה כי מאסו בה שלא יתוארו עוד בשמה. עוד שנית כיוון להורות כי בגיותן נשאום ולא לאישות נתייחס זווגם כי ע"כ נשתנו מאביהם כי בו נאמר וימת אלימלך איש נעמי אך לא כן בניו כי לא יאמר עליהם וימותו מחלון וכליון אנשי ערפה ורות כי אם מחלון וכליון בלבד כי אין אישות למואביה באופן שלא נאמר וישארו נעמי וערפה ורות מבעליהן כ"א ותשאר האשה כי כלותיה לא דבקו בבעליהן לומר זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם שיקראו נשיהם שיור כאשר בנעמי אצל אישה ובניה וזהו אומרו ותשאר האשה כלומר אשר היתה אשה אך לא אשר לא היה להן אישות כי אינן שיור אצל בעליהן וזה יהיה טעם אומרו האשה ולא אמר היא:
עוד כיון בזה ויתיישבו בו כל ההערות האמורות והוא כי אמר הנה אחרי השתקעם שם כעשר שנים גם עון אביהם גדל עליהם ועל שתים רעות עשו הם בני תמותה על אשר בעלו למואב ואשר מאסו בארץ חמדה וזהו וימותו גם שניהם שהוא גם הם כאביהם כי בחטאו מתו גם הם ולא עוד אלא שגם כי מחלון היקל עונו מעון כליון בנשואיו עם כל זה הוא מת תחלה כנודע כי תחלה פוגעת מדת הדין ביותר צדיקים כמאמרם ז"ל על פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש וז"א מחלון וכליון כי במחלון הגדול היחל עם היותו טוב מכליון ואומר הכתוב כי כאשר שתים רעות עשו שע"כ מתו גם שניהם ג"כ בשתיהן חטא חטאה בצד מה אמם על אשר לא מחתה בהם באופן כי היא גם היא היתה ראוי' לשלוח בה יד על אשר לא מחתה בחטא בעלה על ישיבת ח"ל וגם על אשר לא מחתה בנשואי בניה וזהו ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה לומ' כי היתה נותר לשיורין שתי פעמים אצל חטא בניה ואצל חטא אישה ולשמ' תאמר כי לא תקרא שיורין אצל בניה כי שמא ברתיחת בחרותן לא ישמעו אליה לזה אמרה ילדיה ולא בניה לרמוז כי לילדים קטנים נחשבו אצלה וזהו ותשאר וכו' כי תקרא נותר אצלם במה שלא מתה עמהם בהיותם ילדיה ונשמעים אליה ולהיות כי גדול עונה על דבר בניה מעל דבר בעלה כי לא ישמע אליה כהם ע"כ הקדים ילדיה אל אישה ולא אמר מאישה ומשני ילדיה ואשר שיירה הוא יתברך זה פעמים עם היותו מדקדק עם חסידיו כחוט השערה אחשוב נרמז בהמשך הענין שמזכיר בפסוקים הבאים שהוא ענין הבאתה את רות שהיתה עתידה לבא מאז כמשז"ל על שתי בנותיך הנמצאות ומגלגלין זכות על יד זכאי ורצה הקב"ה תשאר הצדקת הזאת להביא על ידה את רות ושעור הענין לומר אחר ששיורין היתה זה פעמים למה נשארה הלא הוא על כי על יד כך נמשך כי ותקם היא וכלותיה וכו' שהמשך הענין הוא שעל ידה יצאו כלותיה ורות דבקה בה ונמשך צאת ממנה מלכות בית דוד וזה מאמר הכתוב לפנים באומרו ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה והוא כי אשרי אומרו כמה פעמים כי באו בית לחם ואשר דברה נעמי עם אנשי המקום למה חוזר ואומר אחרי כן ותשב נעמי ורות וכו' אך הוא כי אחרי אומר' וה' ענה בי ושדי הרע לי כאשר יבא ביאורו בס"ד היה מקום לחלוק על מאמרם ולומר אם ה' ענה בך ושדי הרע לך מה לך פה בנפש חיה ולא פגע בך המותה כאישך ובניך ע"כ בא רוח הקדש ותאמר אל תתמה על החפץ איך נותרה היא ותשב אל ארץ יהודה משא"כ ילדיה ואיש' ותשאר שיורי שיורין זה פעמים כי הלא דע כי מה שותשב נעמי ולא מתה בשדה מואב הלא הוא למה שרות המואביה כלתה עמה שהוא להביאה עמה ולגיירה בדרך והראיה כי באו שתיהן בדרך יחד לבדן כדרך אנשים ולא נזוקו וזהו אומרו והמה באו בית לחם ולא אמר והן באו או והנה באו אך יכיוון לרמוז בואן לבדן כאנשים מה שלא יערבו אל לב יתר נשים לעשות כן אך אין זה רק באשר ה' אתן ואם נשית לב אל תיבות שתי פעמים שנא' ותשאר שיראו כמיותרים יתכן כי באומרה ותשאר היא נרמז השארותה להביא את הנקראת אמה של מלכות היא רות כמו שאמרו ז"ל על ויישם כסא לאם המלך אמה של מלכות היא רות וכן עולה מספר אותיות ותשאר היא בהצטרף השתי תיבות כמספר להביא אמה של מלכות ולהיות שעדיין לא נשא מחלון את רות ע"כ לא נרמזה בשם רק אחרי נשואיה ותתאלמן אז בשיור נעמי נרמז בפירוש כי באומרה ותשאר האשה עולה כמספר לבוא ברות כלתה עמה בהצטרפות הכולל כי להיותה כבר רות נודעת נרמז שמה שהיה רות אך אחרי בואה ונעשה הדבר בפועל אז לא נטמן הדבר ברמז כי אם ברור מלל ותשב נעמי ורות כלתה עמה כמדובר:
עוד יתכן בענין הכתוב וימותו גם שניהם וכו' והוא בהקדים שתי הקדמות. א' אשר ארז"ל על פסוק אני מלאה הלכתי כי הלכה מעוברת לשדי מואב ומת הילד ההוא גם הוא כאחיו. שנית אשר למדונו חכמי האמת כי ענין בועז עם רות בזווג דרך ייבום היה כי עובד הוא מחלון כי בא עדי עובד והוא בעיקר הקדמתם כי רוחו נשאר בבטן האשה וממנו נבנה הולד בהתחברות היבם עמה וא"כ איפ' אכן רוח היתה ברות אשר השאיר בה מחלון ולא כמו זר יחשב הישאר רוח איש הישראל בבטן האשה אשר לקח לו בגיות כי הלא שאני רות כי היא האשה אשר הוכיח ה' להוציא ממנה מלכות בית דוד ופרידה טובה קראוה רז"ל ונבא אל הענין אמר וימותו גם שניהם שמרבה הגם את בן בטנה כי מת הילד אשר הלכה מלאה לה ממנו ואשר מתו הם מחלון וכליון כמוהו ועם היות כי שלשתם מתו עם כל זה לא תתייחס היא לשיורין משוללת בניה כ"א מהשנים הקטנים הם כליון עם הילד השני אך לא ממחלון וז"א ותשאר האשה משני ילדיה הם הקטנים הנקראים ילדים בערך מחלון הגדול ומאישה אך לא ממחלון כי הלא הוא נשאר רוחו ברות לשוב על ידה וזהו ותשאר וכו':
ותקם היא וכלותיה וכו'. הנה הוכרת הקימה יראה לבלי צורך כי בכלל ההליכה היא. ב' הל"ל ויקומו וכן באומרו ותשב הל"ל וישובו וא"ל שאין שיבה נופל רק בנעמי ולא ברות שלא היתה מעולם בארץ ישר' שהרי אח"כ אמר ותלכנה בדרך לשוב וכו' שאומר ל' זה אגב נעמי ע"ד רק את בני לא תשב שמה כמ"ש הראב"ע ז"ל שם שהוא להיותו נגרר אחר אברהם. ג' אומרו ותשב בל' עבר ואח"כ אומר ותצא וכו' ותלכנה לשוב וכו'. ד' למה שינה בפסוק אחד תחלה אמר בשדי ביו"ד והשני בה"א. ה' שנותנת טעם לפגם באומרה כי שמעה וכו' שיראה שלא חזרה רק על הלחם לבדו ולא היה ראוי תשוב רק על חיבת א"י הקדושה אף בחסרון לחם. ו' באומרו ותצא מן המקום אשר היתה היתכן ילכו לארץ אחרת בלי צאתם מן המקום אשר היו שמה. ז' אומרו ותלכנה בדרך כי ידוע הוא שלא יבואו לארץ אם בדרך אל ילכו וגם מה זה שעד כה לא הזכיר שהיו שבים אל ארץ יהודה: אמנם הנה הכתוב רמז חכמת נעמי שלא התעכבה שמה עד תדבר על לבן טרם התפרדה מהן כדרך נשים המתפרדות אשה מאת רעותה ולומר להן הנני הולכת אל עמי ואל ארצי וצר לי עליכם כי אתנה ידעתן כי אהבת עולם אהבתי אתכן ועתה שבו לכם פה אשה בית אמה וכיוצא בדברים אלו אך הכתוב בא והעיד כי לא כן עשתה רק אחרי מות שני בניה מיד ותקם היא ותשם לדרך פעמיה והיא כי ראתה בטוב שכלה כ"א כה תאמר להן גם המה ישיבו אמריה לה אל נא תלכי מעמנו והיית לנו לעינים והננו טובות לך מעשרה בנים ולא נזוז מהסתופף בצל כנפיך וכנשר יעיר קנו עלינו תרחפו ואל נא תהיו לחרפה עניה סוערה עם נדיבי עמך תחת היותך רמה ונישאה בין גדולים ויועצי ארץ והיה כי יראו אותך העברים הרואים את כבודך ואת כבוד האיש אלימלך ואמרו אשתו זאת כל רואיך ישום וישרוק ומפניך לא יחשכו רוק כי במתק מיליהן יעכבוה יחזקוה ולא ירפוה ע"כ לא הגידה את אשר בלבבה ותקם פתע פתאום ותשם לדרך פעמיה בל יוודע הדבר עד תחזיק בדרך ובראות כלותיה אותה יוצאת גם המה יצאו אתה ונלוו אתה אף שלא ידעו אנה פניה מועדות וזהו ותקם ל' יחיד ושתי כלותי' נמשכו אחריה ואמר ותשב שהיא לבד היתה השבה כעת ולא הן ועל כן אמר ל' עבר והנה למדתנו רוח הקדש א' מחסדי ה' הנאמנים אל עמו ישראל הלא הוא כי לישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וזה הורה ולימד באומרו ותשב לומר כי מאז קמה לשוב העלה עליה הכתוב כאלו שבה כבר והיה במה שהיתה היא ישראלית אמנם אחרי כך באומרו ותלכנה בדרך לשוב שחוזר גם אל ערפה ורות והן עדיין לא נתגיירו שאין מחשבתן מצרף הקב"ה למעשה על כן אמר בהן לשוב אף שגם נעמי נכללת עמהן כי היא המעט והנה הליכת נעמי הבלתי דן דינה למזור ידינה לא' משני טעמים או על ראותה שאינה מצלחת במקום ההוא תשנה מקומה כנודע מעצת רז"ל או מפחד' פן תמות גם היא כאישה ובניה על התעכבה בח"ל ע"כ נתנה אל לבה לשוב נמצאת ביאתה לארץ שלא לשמה והראיה אל הטענה הזאת השנית מה שלא שבה עד מות ומיד במותן קמה ותלך שיור' כי יראה פן יקרנה כהם על כן להורות כי לא כן לבה עם אל רק לשם שמי' כיוונה אמר ותשב משדי מואב ביו"ד הרבוי לומר כי עקרה עצמה מכל עיירות מואב לגמרי שאם כוונתה היתה על ראותה שלא הצליחה במקום ההוא ולא על חיבת הארץ לא היה לה ליעקר מכלן רק לשנות הדירה מעיר אל עיר מערי מואב ולדחות גם את השני אמר כי שמעה בשדה מואב שהוא בעיר אשר היתה שמה כי פקד ה' וכו' כי מה שהלכה עתה במות בניה ולא קודם לכן לא היה מאימות מות נפלו עליה פן תמות כהם רק על כי שמעה כי פקד ה' וכו' ועל שומעה זה כעת נסעה ולא קודם לכן והענין כ"א היתה הולכת בזמן הרעב והיא בדלותה רעבה גם צמאה יאמרו ישראל הלא ברבות הטובה בביתך חסת פן ירבו אוכליה ותירש וברחת שלא לפרנס עניי עמך כמשז"ל ועתה באת אלינו כאשר צר לך שנפרנסך ברעב וכדי בזיון וקצף ע"כ אמר שלא הלכה עד שמעה שנתן ה' להם לחם כי אז ממעשה ידיה תספיק להתפרנס או ממתנות עניים בעין יפה בלי חרפת רעב:
עוד כיוון באומרו כי פקד ה' את עמו והוא כי גידל זריזותה לקום מיד היה כי שמע' כי הפקיד' היתה בשבי' עמו ולא בשביל זכות הארץ ע"ד משה"כ ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו והוא כי אף שלא היתה נשארת בח"ל מה שהתקוממה מיד היה על היות בשביל העם שאם על הארץ היה המזון לא תזכה היא שחטאה בה בהתעכבה חוצה לה אמנם בהיות בזכות העם גם היא מהעם תתחשב ותתברך בכללן כדברי אשה גדולה לאלישע הנביא בתוך עמי אנכי יושבת וז"א לתת להם כלו' כי אף שמה שנתן ה' הוא להם ולא פקד אותי אין קפידה כי בשלותם יהיה לי שלום ובכללם אתברך:
עוד כיוון באומרו לתת לומר כי לא המתינה עד היות להם לחם כבר רק בפקוד ה' אותם ועשה הכנה לתת להם לחם מיד הלכה והוא כי יקרה אחר המשך שני רעב יפקוד ה' את הארץ ויתברך זרע האדמה באדמה וישמחו לראות כי פקד ה' אותם והכין להם מזון אף שעדיין הם מחוסרי לחם כן קרה לנעמי כי טרם תצא לחם מן הארץ התחילה ללכת לא"י בראות כי פקדם ה' לתת להם לחם אף שעדיין לא ניתן והראיה כי היא בהגיעה שם היה בתחלת קציר שעורים שהיא התחלת הקציר נמצא כי בשעת שמועה ששמעה ובאה טרם תתנודד משם עדיין לא היה זמן קציר שדה כלל הרי כי בשמעה עדיין לא היה לחם רק הכנה אליו וזהו לתת וכו':
עוד כיוון שלא שמה פניה אל עדונים ומותורות רק בשמעה היות להם לחם אף שלא שמעה כי פקד ה' כל שאר פירות ומשמני הארץ רצתה בזה מבכל טוב שדי מואב כי על הלחם לבדו תחיה בארץ החיים:
ותצא כו' אפש' ליישב מה שהערנו בזה כי מתחלה בקומה ללכת לא הי' דעתה לשוב אל בית לחם יהודה פן תדבקנה רעות הבושת החרפה שיראו בעניה הרואים את כבודה בשנים קדמוניות ע"כ לא שמה מגמת פניה ללכת אל מקום מולדתה רק להמצא בתוך עם ה' בארץ חפץ וז"א ותשב משדי וכו' כי שמעה כי פקד ה' את עמו כי דרך כלל היתה מגמתה לשוב משדי מואב לשבת בתוך עמו של הקב"ה אמנם כאשר יצאת מהמקום והגבול אשר היתה שמה וראתה כי עדיין שתי כלותיה עמה אז אמרה ודאי אין כוונתן ללותינו ונשוב אל מקומם הראשון שהרי הפליגו בדרך ויצאו מתחום העיר ולא חזרו וזהו ותצא מן המקום כו' ועל כן אמרה בלבה אם עמי ילכו אצטרך להיות להן לעזר ולהועיל כי יסמכו עלי בארץ נכרותן וא"כ אצטרך ללכת אל מקום מכירי ומיודעי שעל ידן אוכל להשכיל להיטיב להן אף בעניותי כאשר עשתה אח"כ לרות ע"י בועז כי אחי אביה הוא כמ"ש ז"ל ועל כן אחרי צאתם מהגבול ההיא וראתה שתי כלותיה עמה אז בדרך נתנה אל לבה היא והן לשוב אל ארץ יהודה במקום מולדתה מהטעם שכתבנו וזהו אומרו ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה:
או אפשר במה שכתבנו למעלה כי היא העלימה מהן מחוז חפצה כ"א שפתע פתאום קמה ללכת והן לתומן הלכו עמה ולא ידעו אנה אנה ואין ספק כי מתחלה לא כוונו רק ללותה כי גדלו אתה והיא לבד היתה השבה משדי מואב ללכת לעמה כי שמעה וכו' כפשט אומרו ותשב וכו' אמנם בצאתה מן המקום אשר היתה שמה והנתקו מתחום העיר אז היו שתי כלותיה עמה בעצתה והסכימה דעתן גם הן לשוב אל ארץ יהודה עמה כאשר הכירו מכוונתה וזהו ותלכנה בדרך לשוב וכו' כי בלכתן בדרך הסכימה דעתן לשוב אל ארץ יהודה:
ותאמר ראוי לשים לב אל או' לשתי כלותיה מי לא ידע כי ב' הנה. ב' אומרו לכנה שובנה שנראה כפל ענין מש"כ בפעם הב' שאמר שובנה בלבד ובג' אמר שתיהן והיפכן שובנה לכנה. ג' אומרו אשה לבית אמה למה לא אמרה בית אביה כענין ושבה אל בית אביה כנעוריה. ד' למה תחלה אמרה אשה אל בית אמה ואחרי כן אמרה אשה בית אישה. ה' כי תחלה אמר לשון עשיה ואחרי כן לשון מתנה ו' למה לא קרינן ה"א של יעשה. ז' אומרו עמכם לשון זכר וכן באומרו יתן ה' לכם. ח' שאחר הברכה השנית שבפסוק השני יתן ה' וכו' היה ראוי יאמר כאשר עשיתם וכו' ולא בין ברכה לברכה. ט' אומרו ומצאן מנוחה בחסרון ה"א. י' למה נשקתן נעמי שאם היא נשיקת פירוד עדיין לא הסכימה אפי' ערפה לשוב מאחריה:
אמנם לבל תראה רודפת לגיירן כי לא יעשה כן בל יקל היהודית בעיניהן ואדרבא צריך שמאל תחלה שיהא דוחה באמור להן מה ראית' שבאת' להתגייר וכו' ע"כ היחלה כאלו דבר נודע הוא שישובו מאחריה כי לא באו רק ללותה ותאמר לכנה שובנה לומר אלו נתגיירתן מאז הלא כמו זר יחשב לכן לשוב בית אביכן כי לא היה לכן אב או אם לשוב אליהן כי מעת הגרו' נתפרדה חבילתכם כנודע כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואיככה תוכלו לשוב בית אביכן או אמותיכן אחרי אשר בטלה קירבתכן ורוחכם זרה אליהם באופן שזולת טורח ההליכה עד העיר גם אין לכן אב או אם אח או אחות וכל העם זרים אליכן אך עתה לא כן הוא כי אין טרחכן ומשאכן רק ההליכה העירה כי מיד אתם שבות אשה בית אמה כאשר בתחלה והוא משוש דרככם מין במינו וזהו לכנה שובנה אשה בית אמה ולא אמרה בית אביה בזה הורת כי הלכה בדרך ה' אשר מאס בזכרי מואב ועמון כי מואבי ולא מואבית על כן גם היא מאסה בהם ולא אמרה רק בית אמה או מטעם אחר הלא הוא כי אמרה הנה שתים קורותיכם אשר צר לכן פרידתכן מאתי. א' כי הייתי לכן כאם על בנות. שנית כי תהיו כאלה נובלת עליה אשה בית אמה שכולה וגלמודה ועצובת רוח כי לפני לחמה אנחתה תבא כעניה סוערה גולה וסורה נודדת מקינה ללחם איה כי גם שמלתם אביכן תאכלו לחמם כלחם אונים לכם תחת היותיכם שרות ומשתררות גם השתרר אשה בית אישה בהון ועושר בביתה ומה גם אם באכלכם מלחם בית אביכן באורח צדקה אם יפטירו בשפה באמור לכן הנה זאת לכן תחת עזובכן ילדי אומתכן ובילדי עברים תספיקו והיו לכם לאנשים ומילדי העברים זה לכם ע"כ על שתי אלה פיה פתח' בחכמ' ותדבר על לבן באמור להן על הא' כי היית לכם לאם הלא עשר ידות ייטיבו לכן אמותיכן האמיתיות ממני וז"א אשה בית אמה ועל כן לא אמרה בית אביה כי על ממלאי מקומה כיוונה ועל הב' כי תבושו לאכול בתורת צדקה על זה אל תיראו כי הלא אין הקב"ה מקפח שכר שום בריה ומובטחני יעשה ה' עמכם חסד וייטב אתכם שלא תצטרכו להתפרנס מאמותיכם כאשר עשיתם עם המתים ועמדי כמ"ש ז"ל שנטפלו בתכריכיהם ושמחלו הכתובות לנעמי שהיה חסד של ממון כנגד זה יעשה בלי ספק ה' חסד מקביל אליו זהו מה שיעשה ה' מעצמו על השכר הראוי לכם ואינכם צריכות אל ברכתי בדבר הזה אך מה שצויתי את ברכתי ובקשתי ממנו יתברך יתן לכם מתנה יותר על השכר הראוי לכם היא ומצאן מנוחה אשה בית אישה כי אין אשה מוצאת קורת רוח אלא בבית בעלה והוא משני דברים. א' שתהיו לאנשים ולא בית אמותיכם כדי שתמצאו קורת רוח. שנית כי אין הקורת רוח והמנוחה שלימה כי אם באלוף נעורים כמ"ש ז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ואמרה מה שיתן לכם ה' בייחוד הפך שאר נשים הוא מצאן מנוחה שהיה מציא' בלתי טבעית היות לכם מנוחה אשה בית אישה אף כי שניי' יהיו לכם ולהסיר מסוה הבושה מעל פניהם להתפרד ממנה ותישק להן כמתחלת להתפרד מה שלא עשה כן אחרי שומעה מפיהן כי כוונתן טובה להתגייר שלא תראה כדוחה אותן בידים ומתפרדת מהן אלא שמחל דוחה וימין מקרבת כאשר יתבאר בס"ד וע"כ הוצרכה ערפה אח"כ להתחיל הפירוד כמ"ש ותישק ערפה לחמותה וכו' ולא נאמר ותישק לערפה:
עוד יתכן ויתישבו כמו לבוש נאה ומתקבל כל ההערות הנאמרות באמת עד תומן בהקדים ג' הקדמות הנמצאות במז"ל. הא' והוא קבלת חכמי האמת בספר הזוהר באומר כי זאת מעלת נפש הגר כי נעשית מלבוש לנפש צדיק תמים בעולם העליון וכו' יעלה מעלה מג"ע שלמטה לשל מעלה בעתים הידועים וההיקש בזה נפש הגיורת שגם היא תעשה מלבוש אל נפש צדקת. ב' והיא כי הנה נעמי היתה אשה גדולה בצדקות כמאמרם ז"ל באומרם כי ע"כ קראוה נעמי כי היתה נעימה במעשיה עד אומרה אל רות שלא תירא יקרנה העדר כבוד בלכתה בלילה אל המשכב אשר בועז שוכב עליה ולגלות מרגלותיו לשכב אצלו להיות עמו כי הלא זכותה תרד עמה וז"א וירדת הגורן וירדתי כתיב זכותי תרד עמך ולולא כי רב מאד זכותה לא היה מבטיח' בכך. ג' כי לא בלבד השיגה ידה אל מעלת הכשרון כ"א גם עד גדר רוח הקדש והוא מאמרם ז"ל כי לא נעלם מנעמי כי פרידה אחת טובה היתה עתידה לצאת ממואב בזכות בת לוט אמה אשר לשם שמים כיוונה שממנה הושתת מלכות בית דוד ולא עוד אלא שארז"ל כי גם מאז בת לוט בשכב את אביה אל הדבר הגדול הזה פקחה עיניה וזה לשון רז"ל ר' תנחומא בשם רבי שמואל אמר ונחיה מאבינו זרע ונחיה מאבינו בן לא כתיב כאן אלא זרע אותו זרע שהוא בא ממקום אחר ואיזה זה מלך המשיח עכ"ל. הנה כי לא בלבד היה עם לבבה ענין דוד ושלמה כ"א גם עד טוב אחרית דבר מלכות בית דוד הוא מלך המשיח ואף גם זאת היתה עם לב נעמי והוא מאמרם ז"ל וז"ל יתן ה' לכם אמר ר' יוסי כל אותן הטובות והנחמות שעתיד הקב"ה ליתן לשלמה דכתיב ויתן ה' חכמה לשלמה יהיה מכם ע"כ.
הנה כי נעמי ידעה כי עתידה פרידה לבא ממואב שממנה יצא מושל בישראל מלכות שלמה ועל פי דרכנו נשית לב אל מאמרם זה כי איך אמרה יהיה מכם ולא נתקיים רק באחת:
ונבא אל הענין כי הנה חשבתי למשפט כי דבר גדול דברה נעמי בדבריה אלה והיא כי הנה גלו לנו רז"ל כי פסוק יעש ה' וכו' על גרות ידבר באומרם כי נכתב יעש חסר על שהגרים ייסורין באין עליהם. וכן גלו לנו כי פסו' יתן ה' לכם על מלכו' דוד ידבר באו' שכיונה באו' יתן ה' אל הטובו' העתידו' לשלמה כאשר כתבנו לשונם בסמוך ויהיה הענין כי הנה לשלשה הדרגות טובות התעתדו. א' מציאות גרות אך לא שיזכו צדקניות שיזכו להיות נפשותם מלבוש אל נפש צדקניות שבישראל. ב' הגיע גדר צדקתן אחר התגיירן עד גדר היות לנפשותן מלבוש אל נפש צדקת גדולה מאד. ג' שגם יושתת מהן מלכות בית דוד כאשר היה ברות והנה שלשת הדרגות האלה פיה פתחה בחכמה לאומרן אחד לאחד ובאחת היחלה באומרה לכנה שובנה וכו' לומר לכנה ואם תרצו לשוב אל עמי שהוא הגרות שובנה ולרמוז הגרות ואמרה לבית אמה ולא אמרה בית אביה כי אין גרות לזכרים כי מואבי ולא מואבית אך בית אמה יצדק היות בצד מה אך לא יהיה שלם כי גם כי יהיה אשה בית אמה לא תוכלו להטיב כ"כ בגרות צדק עם אמותיכן כי מואביות הנה אך זאת הברכה אשר אנכי מברכת אתכן כי יעש ה' עמכם חסד כו' שהוא המדרגה השנית והנה בברכת מדרגה זו אפשר תוכללו שתיכן על פי בחירתכן וע"כ נאמר ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה וכו' יעש וכו' לומר הנה דבר אחד אני אומרה לשתיכן דרך כלל וז"א לשתי כלותיה והוא לכנה וכו' כמפורש וגם ברכה זו דרך כלל היא לשתיכן מאתי והיא יעש ה' כו' והיא המדרגה השנית שאמרנו והוא בהזכיר מאמרם ז"ל כי אומרו כאשר עשיתם עם המתים שנתנו להם תכריכין משלהן וזה יאמר לפי דרכנו יעש ה' עמכם חסד ומה יהיה החסד הלא הוא כאשר עשיתם עם המתים שהוא כי כאשר עשיתם מלבושים אל המתים כן אתן תהיו מלבושים לצדקניו' שיתלבשו נפשותם מנפשותיכן שהוא ממש כאשר עשיתם עם המתים שלבשתן אותם והיא ההקדמה הראשונה וגם בכלל הברכ' הוא שתהי' הלבשת נפשותיכן אל נפשי וז"א ועמדי שיהיו נפשותן עמה מלבושים אליה והוא ברכה גדולה כי רבת הצדקות היתה והיא ההקדמה השנית וע"כ אמרה ל' זכר באומרה עמכם כי המלבוש תוארו זכר: ובאו' כאשר עשיתם אמרה ל' זכר על כי עשו דרך אנשים להטפל בתכריכין והנה הכנה היתה כעת גם לערפה להתגייר אלא שחזרה בה אחרי כן ע"כ יש ה"א במלת יעשה ואינה נקראת לרמוז כי גם ששתיהן היו עדיין מוכנות לא נתקיים רק באחת מהן ואמרה הנה עד כה דברתי ברכה שתצדק לשתיכן אך הנה יש ברכה אחרת והיא ההדרגה השלישי' אשר איננה רק על אחד מכם בלבד והיא יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אחד משתיכן מנוחה וז"א ומצאן בחסרון הה"א לגמרי כמ"ש ז"ל שחסרון הה"א הוא על האחת אלא שדרשו על ענין אחר וע"כ לא היתה בזה הה"א כאשר במלת יעשה ששם היא אלא שלא תקרא אך פה נעקרה לגמרי שהוא כי גם מתחלה על אחת מהם כוונה והוא על מנוחת מלכות הנקראת מציאה בתוך בנות לוט והוא מאמרם ז"ל בב"ר ז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום דכתיב ואת שתי בנותיך הנמצאות ע"כ והוא שמצאו את דוד בתוך בנות לוט לצאת מתוכן וזה יאמר ומצאן מנוחה שאותה המציאה של מנוחה כד"א מצאתי דוד עבדי תהיה באחת מהן והוא כי תהיה מכם האשה העתידה לצאת ממואב שממנה יצא מושל בישראל וקרא לזה מנוחה למה שהאשה משתיהן אשר תהיה המוכנת לכך לא יהיה רק כי תלקח לגואל קרוב ויהיה זווגו מעין ייבום להקים שם המת על נחלתו כאשר היה כי להבעל גיורת מואביה לאחד משועי יהודה וממנה יצא זרע הגון יצלח למלוכת עולם שיהיה הוא או נינו או נכדו מלך קדוש ורב כדוד אין כח בגיורת לכך כי גם כי צדקת תהיה לא יבצר כי חצונית היא אך יהיה כי מחלון ייטע בקרבה רוח מנפשו הקדושה כמופקד אתה מקשקשת במעהא עד הצטרף גם רוח אחרת עמה כי תזדווג לגואל ואז תתעורר רוח מחלון אשר בקרבה ותתחבר אל רוח הגואל עם רוחה גם היא וממעמד שלשתן קנה הולד ההוא קדושה ויצלח למלוכה וכל זה הוצרך עד צאת חוטר מגזע ישי הוא דוד ושלמה בנו אחר אשר אלה יצאו אין צורך בנעמה העמונית לכל זה רק להתגייר ותזדווג לשלמה:
והנה על פי הדברים האלה לא יבצר כי היה בה רוח מקשקש במעהא ותנוח ע"י הנשא לגואל העתיד להוציא ממנה מלך ישראל ע"כ הטיבה אשר דברה נעמי באומרה ומצאן מנוחה כי מציאת צאת דוד ממנה ע"י מנוחת קשקוש מעיה תהיה לה וגם לא כמו זר יחשב אומרו לשון זכר באומרו לכם ולשון רבים עם שעל אחד תדבר לפי האמת כי ע"כ חסרה הה"א ממלת ומצאן והוא למה שאחת עם הרוח אשר בקרבה שהוא זכר הם שנים ולשניהם אמרה לכם ל' רבים ולשון זכר כי העיקר ולהיותה נעמי צדקת וחכמה ע"כ ותישק להן והוא כנודע מספר הזוהר כי הנשיקה פה אל פה הוא לאדבקא רוחא ברוחא ע"כ אחשוב כי אחר אומרה כי לאחת משתיהן היא העתידה לצאת ממנה תפארת ישראל ובתוכה רוח איש' המת מקשקש בה כמדובר ע"כ כהתימה לדבר דבריה אלה ותראה כי עמדו לא ענו עוד מה עשתה פיה פתחה בחכמה ותישק להן למה שאשר היא משתיהן שרוח קדוש בתוכה תתעורר ותדבק ברוחה ויצא אל הפועל גרותה יצאת ממנה ועל ידה מלכות בית דוד מש"כ באחרות כי לא תדבק רוח נעמי ברוחה כי מי יתן טהור מטמא אך עכ"ז הצד השוה שבהן הוא שנתעוררו להרגיש פרידתה ותשאנה קולן ותבכינה אך לא לידבק בעצם רק רות בלבד על יד נשיקת נעמי אליה כי מצא מין את מינו ונעור רוחה ורוח מחלון אשר בקרבה מה שאין כן ערפה מן הטעם האמור וזה מאמר הכתוב בסמוך ותשק ערפה לחמותה וכו' לומר כי גם שהנשיקה היא לאדבקא רוחא ברוחא ותכפל נשיקת ערפה זה פעמים אחד כאשר ותישק להן ב' כי ותישק ערפה לחמותה ועם כל זה לא דבקה בה כי מה לתבן את הבר אך ורות כבר דבקה בה מאז נשקה לה נעמי לאדבקא רוחה ברוח קדוש אשר בקרבה וזהו ורות דבקה בה:
ותאמרנה כו'. הנה מלת כי בהתחלת דברי תשובתן הלא תראה בלתי צודקת וגם מה חידשו לה בזה על אשר הבינה בדבריהן מתחלה ומה ראתה עתה שקראתן בנותי מש"כ עד כה. ועוד מה זו שאלה למה תלכנה עמי הלא ידעה כי דעתן ללכת אתה להתגייר. ועוד באומרה העוד לי בנים במעי וכו' גם הייתי הלילה לאיש וכו' כי הלא יראו דברי ריק ומותר היעלה על לב כי עלתה על לבן להתחתן בה לינשא לבנים אשר תלד אחרי זקנתה. ועוד כי אמרה ענין אחד פעמים שלש כי אומרה העוד לי בנים כו' ואו' כי זקנתי מהיות לאיש וכו' גם הייתי הלילה וכו' הכל ענין אחד ודברים בלתי עולים על לב. ועוד למה הפסיק בענין באומר שובנה בנותי כי מיד באומרה העוד לי בנים וכו' הל"ל גם זקנתי מהיות לאיש. ועוד כפל אומר' הלהן תשברנה הלהן תעגנה למה נאמר כפל ענין ולמה במלות שונות וגם למה לא סמכן לומר הלהן תשברנה הלהן תעגנה ובאחד אמר' עד אשר יגדלו ובשני אמר' לבלתי היות לאיש. ועוד מה זו נתינת טעם באומרה כי מר לי מאוד מכם והצודק הוא לומר אל בנותי כי תזקינו וגם אומר' יצאה בי וכו' יראה שבאה לתת טעם ואיננו צודק ומאמרם ז"ל שאמר' להן כי מר לי מאד מכם שהוא בשבילכם שנשאו בני אתכן הלא כמו זר נחשב כי אתא לנחומינהו צעורי קא מצער להן:
אמנם אמרו לה מבקשתך זאת שנתפרד ממך וראה שלא שמת לבך אל כוונתנו וטעית בדברנו שהסכמנו לשוב אל ארץ יהודה שהבנת שאין דעתנו רק ללכת אתך לארץ מולדתך ולא להתגייר אך איננו כן כי מה שאמרנו לשוב אל ארץ יהודה לא היתה הכוונה לשוב אל הארץ למה שאת הולכת שמה רק כי אתך נשוב לעמך שבשביל העם ואמונתם אנו הולכות וזהו כי אתך כלומר כי אתך נשוב שאמרנו לך הוא לעמך ולא לארצך וזהו משמעות מלת כי לגלות לה פירוש דבריהן ועל כן בהתחדש לנעמי עתה טוב כוונתן לחסות תחת כנפיו יתברך אז חיבבתן וקראתן בנותי מאז והלאה מה שלא עשתה כן עד כה וזהו שובנה בנותי ובכל מקום שנאמר בנתי הוא חסר על כי א' בלבד הלכה עמה וכוונת הכתוב לומר הלא אמרתן כי אתך נשוב והן אמת כי על שובכם עד ה' כוונתם אך באמור כן לעמך ולא אמרתן לעמך ולארצך אפשר הוא שאתי תשובו לעמי אשר בארץ יהודה ושם תשובו לה' על ידי עמי או הפירוש הוא כי אתי תשובו לדת עמי בדרך הזה בלי לכת לארץ עברים כי אם שאחר תלכו לארצכם אם הכוונה היא לשוב לעמי שתשובו לעמי להם ממש ולדתם כי תלכו להתגייר על ידם אם כן הוא שובנה בנותי לה' להתגייר ע"י עמי אך למה תלכנה עמי מה בצע לכם בחברתי שאם הוא כמעשה תמר לבלתי צאת מבית יעקב ריקם דבקה בחמיה זה לא יצדק בחמוסכן אפילו היה נשואיכן דרך אישות כעולה על רוחכם לא יצדק בכם אם לא אם היו לי בנים במעי וזה יהיה באמורכם שזווגכם היה שלא באישות כי נכריות הייתם ויותר לכן הנשא לבנים שאלד שאין אסור אשת אח שלהב"ע אלא בהיות זיוג המת דרך אישות אך לא בישראל הנושא נכריה אך זה לא יתכן כי האם והיו לכם לאנשים כלומר שמא לא יתרצו להיות לכם לאנשים וזהו מ"ש והיו לומר האם הוא ודאי יהיו לכם לאנשים ואף שלא נעלם ממנה שלא לכך כיונו אמרה כך להוציא מלבן טוב כוונתן להתגייר לראות מה ישיבו על תוכחתה האם יאמרו שלא בקשו ללכת אתה רק ללמוד ממעשיה הטובים או אם לא יהיה לבם שלם לא ידחו טענותיה אלו כדי למצו' תואנה לשוב לארצן על העדר בנים להנשא אליהן ויהי כן כי ערפה העלימה עיניה כאלו היו טענות מספיקות להסיר מסוה הבושה מלשוב ותישק לחמותה ותשב אל עמה ואל אלהיה אך רות אפילו לא שתה לבה לדחותן ולומ' כי לא להתחתן עוד המה כיונה רק החליטה הגיזרה ואמרה אל תפגעי בי ואם אשר אמרתי כי אתך נשוב לעמך הוא הפירוש הב' שאתי ביני וביניכם תשובי אל דת עמי אך אח"כ תלכו לעירכם אם כן הוא שובנה בנותי אל ה' ע"י ולכנה אחרי כן לארצכם וזהו שובנה בנותי לכנה שהוא שובנה אל עמי ואמונתן כאשר אמרתן ולכנה אל אדמתכן ושמה תשובו ותעבדו את ה' ועשתה כך להיות ימין מקרבת בל תראה כדוחק אותן בשתי ידים מלקבלן להתגייר אף שידעה כי בארצן את אלהיהן יהיו עובדים כשאר עמן ואמרה מהטעם שאמרתי העוד לי בנים וכו' מספיק שתשובו ותלכו וכ"ש שאף תקוה לעתיד איננה כי זקנתי מהיות לאיש שאינה ראויה לילד אפילו אם אמרתי יש לי תקוה עדיין לילד ואפילו הייתי הלילה לאיש למהר הלידה וגם ילדתי מההויה ההיא וגם שיהיו בנים שהם שנים לשתיכן ושיהיו זכרים שיש ספוק לשתיכן לא יתכן כי הלהן תשברנה עד אשר יגדלו לומר זה נמנע כי תזקינו מהיות לאיש טרם יגדלו ושמא תחשבו בלבבכן היותכן עגונות מלינשא החוצה לאיש זר על זיקת בני אם אלד וזהו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש אל בנותי כי אינכם עגונות בשבילן והוא כי אפילו הייתן גיורות מאז הנה אשת אחיו שלא היה בעולמו אינה זקוקה ליבם והיא ערוה עליו וזהו אל בנותי וכו' כי אין הדין כן כי אפילו היו נישואיכן דרך אישות כעולה על רוחכם אינכם עגונות ויהיה באיסור נשואיכם עמהם ולא אעשה כך לשוב להחטיאן בלוקחם אתכם שלא במקום מצוה אף אם היה בכן דין עגון וזהו ע"ד רז"ל שפירשו מר לי מאד מכם על הצרה שבאה לה בשבילן:
או יאמר גם שמותר לכם לינשא לבנים שאלד כי נשואיכם לא באישות היו כי לא נתגיירתן עם כל זה אל בנותי כי הלא מר לי מאד מכם מפאתכם שלא מחותי בקחתם אתכם שע"כ נשארתי שכולה וגלמודה וגם שאם אז היה באיסור עתה יהיה בהיתר יראה אנכי כי הלא יצאה בי יד ה' לפגוע בי והייתי נדונות למות אלא שבדרך שייורין נתעכבתי באופן שיצאה בי יד ה' כבר לפגוע בי וקל הדבר לגמור וע"כ איככה אוכל לעשות נישואין אחרים מחמת חיבת החיתון הקודם שיראה כבלתי שבה מעוני הראשון ודבר קל יספיק לגמור נא רע וזהו כי יצאה בי יד ה'. ורז"ל אמרו וז"ל כי יצאה בי ובבני ובבעלי יד ה' ע"כ. והנה מאמרם הוא הפך הפסוק ומאין מצאו מקום לפרש מאומרו בי שהוא בה ובבניה ובבעלה ולזה נשים לב בלשונם למה סיימו ואמרו יד ה' לבלי צורך שאינם מפרשים בשתי תיבות אלו דבר אלא מסיימים תיבות הכתוב. אך אחשוב הוקשה להם אומר יצאה שאדרבה מהראוי היה לומר באה או נגעה בי וגם אומרו ל' יד ע"כ אמרו כי הוא לומר כי בה נשלמה יד ה' והוא בהזכיר מאמרז"ל על פסוק אני מלאה הלכתי וכו' מלמד שהלכ' מעוברת וגם אותו הולד מת גם נזכירה מאמרם ז"ל על פסוק וירא ישראל את היד הגדולה וכו' כי הם אמרו כמה לקו באצבע עשר מכות שנאמ' ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא ועל הים הוא אומר את היד הגדולה לקו חמשים מכות הנה שדורשים ברוגז צרות שנאמר בו יד על חמשה מיני מכות כמספר אצבעות היד ונבא אל הענין והוא כי זה מאמרם ז"ל פה שהכוונה באומרו יד ה' הוא על חמש מכות ועל כן זולת הקודם הוקשה למו איך היו בה מיני מכות חמשה בענין כוונת יד לז"א בי ובבני ובבעלי יד ה' לומר כי בצרת עצמי שאני שכולה וגלמודה באומר' אח"כ כי המר שדי לי מאד נשלמו ה' צרות שיצאה אל הפועל כל תשלום היד שהם חמשה כחות הרוגז הנמשלים לחמש אצבעות וזה אומרה בי ובבני שהם ג' בנים מחלון וכליון ובן בטנה שעליו אמרה אני מלאה הלכתי ובעלי הרי ארבעה ובה בצרתה ה' הרי יד ה' שהיא חמש אצבעות ושיעור הכתוב לפי דעתם הוא כי יצאה בי כלומר במכות מה שבי בעצמי שהמר שדי לי נשלמה יד ה' בבעלי ובבני שקדמו:
והנה עם שדברה בל' המורה שעל ב' כלותיה תדבר רמז לנו שמואל הנביא ברוח קדשו אשר בה כתב לנו את המגלה הזאת אשר היה בלב נעמי כי גם בה נצנצה רוח הקודש כמדובר למעלה והוא כי למעלה באומר' לכנה שובנה נכתב לכנה מלא ובשלהי מאמרה נכתב שובנה בנתי לכן בלי ה"א בסוף תיבה אך הוא נוסף על מה שכתבנו למעלה מאשר מלת שבנה ומלת בלתי חסרו' וי"ו אך הוא כי אחר שנשקה להן כמו שכתבנו שהיה לאדבקא רוחא ברוחא מאז הכירה ההפרש שבין רות לערפה כי רות דבקה בה על יד הנשיקה כמדובר למעלה מה שאין כן ערפה ע"כ התוספת טובה שהוסיפה לקרא אותן בשם בנות היו בחסרון הוי"ו כי על רות היא העיקר וגם מלת שבנה חסרת וי"ו כי על התשובה לעמה של נעמי כוונה ע"כ נכתב בחסרון וי"ו כי אחת היא והוא על רות אך אומר לכן עם לבבה השיחה כי אחת היא ההולכה ע"כ אמרה לכן חסרת ה"א כי א' לבד היא שתלך היא ערפה וזהו שבנה בנתי לכן שבשבנה בנתי חסר וא"ו רמז כי אחת היא השב' והנקראת בתה ובאומר לכן רמז כי אחת היא ההולכת אל בית אמה אלא שדברה בלשון רבים לבלתי נגוע בכבוד אחת מהנה:
ותשנה וכו' ראוי לשים לב אל חסרון האל"ף ממלת ותשנה. ב' אומרו עוד שהיא מלה יתירה כי מי לא ידע כי בכי זה הוא נוסף על הנזכר למעלה. ג' למה לא הזכיר איך נפרדה ותשב ערפה כ"א הנשיקה שנשקה לה לבד. ד' אומרו דבקה בה ולא אמר ורות נשארה עמה כ"א דבקה בה שהוא ל' בלתי מדוייק. אמנם הנה אל חסרון האל"ף ממלת ותשנה יש מרבותינו אומרים שהוא למען ישאר ל' תשות כח כי תשש כחן מהלכות ובאות ויתכן כיוון כי בנשיאת הקול לבכות האחת איננה כי ערפה לא נשאה קול בעצם כי אם רות לבדה ויורה על זה גם כן מה שמלת ותשנה בחסרון האל"ף עולה כ"ג במספר קטן כמספר רות בלבד גם כיוון כי לא נמשכה בכית ערפה רק שעור הרמת שתי קולות ומיד נשקה לחמותה נשיקה של פירוד ותרחק ממנה וז"א ותשנה קולן שהיא קול א' ותבכנה עוד שהוא עוד כשיעור נשיאת קול הנזכר שהן שתי קולות ומיד ותישק ערפה לחמותה להתפרד ממנה:
עוד יתכן באומרו ותבכינה עוד לומר כי עזה כמות אהבה הדבק בזרע נעמי ונהמת לבן על צאתן ריקניות מזרעה היתה עצורה לבן בקרבן ועתה כשומען את קול דברי נעמי באומרה העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים התעוררה אש דאגתן זאת ותבער בהן ולא יכלו להתאפק עד געו בבכיה וז"א ותשנה קולן ותבכינה עוד כי נשאו קול ותבכינה על מלת עוד שאמרה חמותן העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים ואף גם זאת העיקר היה ברות ולא בעצם בערפה כי ע"כ חסרה האל"ף ממלת ותשנה כמדובר. ובמדרש ארז"ל ותשנה קולן וכו' שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה תנור ורות תמר היתה צועקת אל אלא ריקם מן הבית הזה רות כל שעה שחמותה אומרת לה לכי בתי היתה בוכה שנאמר ותשנה קולן ותבכינה עוד ע"כ: וראוי לשום לב על מאמרם זה מה צורך להזכיר פה ענין תמר. ועוד שמהפסוק שמביא יראה להפך כי ערפה ורות בכו והוא אומר כי רות לבדה היתה. ועוד אמרו כל שעה שאמרה לה לכי בתי היתה בוכה כי הלא לא אמרה לכי רק פעם אחת ואז היה כששלחה ללקט בשדה ואז לא היה מקום לבכות ואינו למסור עצמה על שבט יהודה כי הלא לא ידעה שתפגע בבועז לולי ס' היה לה אך הנה הוקשה למו ג' דברים אחד חסרון האל"ף ממלת ותשנה. ב' אומרו עוד שהוא מיותר. ג' כי איך יתכן שבכו שתיהן וזו נמשך לה מן הבכי פירוד וזו נמשכה לה דבקות ע"כ גזרו אומר כי חסרון הא' שאיננה שהיא אחת הוא לרמוז כי האחת שנשאה קול מעין רות הוא אשר איננה פה שהיא תמר ושתיהן ותבכינה וגם לימדנו שלא בלבד בכתה רות עתה ששיתפה נעמי אות' עם ערפה כ"א כל פעם שהיתה חוזרת אחרי כן נעמי לאמר לה לכי בתי אחרי יבמתך היתה כו' וז"א עוד כי זולת מה שתבכנה שבה עוד ותבכה לבדה:
והנה כתבנו כי מהראוי היה יאמר ותשק ערפה לחמותה ותשב בית אמה ורות דבקה בחמותה ולא שיסתיר החזרה אך הנה יתכן כיוון להבחין בין פניית ערפה לפניית רות כי ערפה לא שתה לבה רק על בחינת היותה חמותה בלבד ולא בחינת איכותה ביהודית וכשרון וזהו ותשק ערפה לחמותה ע"כ נשק לה נשיקה של פירוד אך רות רוח אחרת עמה כי ורות דבקה בה שהוא בה באיכותה במה שהיא מצד עצמה לא על שהיתה חמותה וע"כ לא הפסיד בינתים בסיפור מה שותשב אחור:
והנכון שכיוון מאמרנו למעלה שמספר שבח רות אשר לא כן ערפה כי הלא הנשיקה אשר נשקתן נעמי היתה לאדבקא רוחא ברוחא לראות אם יש בהן הפרידה הבאה ממואב להוציא ממנה תפארת ישראל כי אשר ישנה פה ראויה לכך תדבק רוחא ברוחא ומה גם אם בקרבה רוח מחלון מקשקש בה כמדובר למעלה כי אז תחרץ על יד נשיקת נעמי ותקדש המלאה לה מרוח מחלון ותדבר בעצם בנעמי וזה מאמר הכתוב ותשק ערפה וכו' לומר הנה נוסף על מה שנשקה להן נעמי לאדבקא רוחא ברוחא הנה חזרה ערפה ותישק לחמותה ולא דבקה בה בנעתרות נשיקות ורות מאז נשקתה חמותה דבקה בה עם היות הנשיקה פעם אחת וע"כ לא הפסיק בסיפור חזרת ערפה בין נשיקותה שלא דבקה גם בזאת לאומר ורות דבקה בה שהוא להבחין כנדבר וגם כי חביב עליו דברי ספור צדקת רות:
עוד כיוון במה שלא הזכיר חזרתה למה שעתיד לומ' ותאמר הנה שבה יבמתך כו' לומר כי מיד שותשק ערפה לחמותה נשיקה של פירוד טרם תרחק ממנה כי אם עודנה בפניה אמרה אל רות הנה שבה יבמתך וכו' למען יכנסו דבריה בלב ערפה כי תשמע מפיה כי אל עמה ואל אלהיה היא שבה ולא להתנהג בארצה כדת משה וישראל וזה כי הנה מתוך דברי ערפה ורות ומעלה הורו כי גם בארצן יעבדו את ה' כ"א שחשקה נפשן יהי' ע"י נעמי בארצם וכן נעמי אמרה להן שבנה בנותי כלומ' שובנה אל ה' אך יהי' בארצכן ולמה תלכנה עמי וכו' ע"כ עתה בלכתה מעמה אמרה אל יעלה על לבה כי בארצם תוכל לעבוד את ה' כאשר הבינה מדברים באופן שאחרי כן בעובדה את אלהי נכר תטיל האשה עלי ע"כ כמדברת אל רות עודנה ערפה לפניה אמרה הנה מעתה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה כי בשובה אל עמה לא יבצר משוב אל אלהיה כלומר כי ממוצא דבר תבין ערפה כ"א תשוב לארצה אל אלהיה תשוב למען העיר לה אזן שאם יהידות בלבה לא תלך היא לא כן לבה ובגלל הדבר הזה לא נאמר' חזרתה בינתים למען סמוך אומרו הנה שבה כו' אל נשיקתה לחמותה להורו' כי מיד עודנה אצלן אמרה נעמי הנה שבה וכו' ולא אמרה נעמי אל ערפה בפניה הנה שבה אל עמך ואל אלהיה למען בושת פניה לאמר לה לנוכח ששבה אל הע"ג ע"כ עשתה כמדברת עם רות וע"פ דרכה מוספת התראה וזירוז על רות:
ותאמר וכו' להיות אפשר שהיתה מתביישת להתפרד ממנה ושע"כ היה ההפצר ע"כ לנסותה אמרה הנה שבה יבמתך וכו' כלומר ומעתה הוסר מסוה הבושת כי כבר התחילה היא ולא את ועל דרכה כיוונה לקרבה ולסלק טענה אפשרית להשיב אל חמותה והיא שתלך מאת' אך את ה' תעבוד בתוך עמה ובארצה עם ערפה יבמתך ע"ד הקדימה ואמרה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה כלומ' ההליכה אל עמה והליכה אל אלהיה אחת הן שאי אפשר לכת אצלם ועבוד את ה' כרומזת אליה שתשיב אם תרצה אך גם אל אלהיה תשיב ואם יש את נפשך לשוב שובי אחרי יבמתך כלומ' שאם תתעכבי שמה לא תמצאו אח"כ עם מי תתלוי בדרך. או יאמר לא אומר לך שובי אל אלהיך כמוה רק תשובי אחריה ולא שתטעה גם את:
ותאמר רות וכו'. אומרו לעזבך ואומרו לשוב מאחריך יראה כפל לבלי צורך וגם אומרו כי אל אשר תלכי אין נראה נתינת טעם צודק יפה אל הקודם וגם אומרה עמך עמי ואלהיך אלהי היה ראוי תאמר בתחלה או בסוף דבריה וגם אומרה באשר תמותי יראה בלתי מובן וכן אומרה ושם אקבר ואף למ"ש ז"ל שהוא על קברי הרוגי ב"ד יראה זרות שאין הודעת הקבר נסקלים ונשרפים לפני עצמן מכלל הודעת קלות וחמורות לגר. ואפשר אמרה הנך הפצרת זה כמה פעמים שאשוב אל עמי ואין ספק כי אין זה רק לנסותני היש ה' בקרבי אם אין ואשובה לי כאשר שבה ערפה ע"פ דבריך אך אל תפגעי בי כלומר כי אין פגיעתך זאת צודקת בי כאשר בערפה כי אני רוח אחרת עמי למלא אחרי ה' כי דעי וראי כי כל פרי דחיותיך לפגוע בי שאשוב אל עמי אינו אם אעזוב את ה' אם אין רק לעזבך לשוב מאחריך לבד אך לא מאחרי ה' אפילו הייתי שבה מאחריך כי מה שהוא עתיד שאני מבקשת היא באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין שהוא לעתי' אך מהאמונה והאלהות זה כבר עמך עמי ואלהיך אלהי ולא כאשר תלית השיבה לאלהי ועמי בשובה אל ארצי ושמא תאמרו א"כ למה זה אפציר ללכת בארצ' אם גם בארצי ג"כ יהי' לי יהידות לז"א באשר תמותי אמות כלו' אני חפצה למות בארץ ישראל שהוא באשר תמותי כמשז"ל כי אינו דומה פולט הנפש בידי אמה לפולטתה בידי צרתה ושם בארץ אקבר ושמא תאמר שאלך אל הארץ ולא על ידך כה יעשה וכו' כי המות יפריד המות לבד יהיה המפריד:
ובמדרש ארז"ל וז"ל אמר' לה אסור לן תחום שבת באשר תלכי אלך אסו' לן ייחוד באשר תליני אלין מפקדינן מתרי"ג מצות עמך עמי אסור לן ע"ג ואלהיך אלהי ד' מיתות נמסרו לב"ד באשר תמותי אמות שני קברים נמסרו לב"ד ושם אקבר עכ"ל: וראוי לשים לב למה נתייחדו מצות אלו לשים לפניה מכל יתר מצות. ועוד כי למה פרט ב' מצות לבד ואח"כ כל התרי"ג מצות ואח"כ ע"ג ומיתות ב"ד והלא בכלל התרי"ג הן כלן ועוד שהיה לה להזכיר התרי"ג או בתחלה או בסוף ולא שתים לפניהם וע"ג ומיתות ב"ד לאחריהם. אך יהיה כי למען סדר לפניה קלות וחמורות שתה לבה אל שתי בחינות א' לקדם פניה בדברים המעכבים מציאות ההליכה אתה ואחריהן הדברים המתרגשים אחר נישואיה לישראל שנית כוונה לרמוז לה הג' חמורות שהן ג"ע וע"ג וש"ד ונבא אל הענין אמרה נעמי דעי וראי מה תעשי כי הלא עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה במקום שאין אנשים כ"א רעים וחטאים עד בואנו אל ארץ נושבת והיה כי יראו אותך כלילת יופי ומה גם למאמרם ז"ל כי כל הרואה אותה היה רואה קרי וא"כ איפה את שדודה מה תעשי ולו היית עדין בגיות אין רע אך בהתגייר ותשא עול דת משה וישראל הלא תצטרך לישמר מאיסורי ביאה ולא תוכלי כי הלא יפגעך חבל רשעים להתעולל בך ואין מושיע כי בשדה ימצאוך והמכשלה הזאת המצא תמצא בשמירתך הלכות תחומין כי תצטרכי לקנות שביתה ולבלתי סור מערב עד ערב מן התחום ההוא ותהיה כתוא מכמר ביד מחללי כבודך ואם אמרנו איש גבור תבקש לך ללכת אתך הלא בבא אל הבית ותשכח איסור הייחוד ע"כ בשתי אלו היחל על לכתה בדרך אמרה אסור לן תחום שבת ועל ביאה אל הבית אמרה אסור לן ייחוד ועל הא' אמרה באשר תלכי אלך כי אשמרה תחום שבת ועל משמרתי אעמודה לבל יכשלו בי ועל השנית אמרה ובאשר תליני אלין במקום אשר לא יהיה שם איש והנה אחרי הזכיר' על הנוגע אל גלוי עריות רצתה להזכיר הע"ג ולבל יראה כי חושדת היא אותה כי עודנה מחזקת בע"ג ע"כ הקדימה להזכיר תחלה כל תרי"ג מצות ואחרי כן הע"ג כלאחר יד ואחרי כן כל יתר מיתות ב"ד שבכללן גם ש"ד ולמען החמיר הדבר בעיניה אמרה לה גם אל חלוק הקברים שגם אחרי מות העוברי דרך רושם אשמתם לא נמחה לגמרי וניכר בחלוקי הקברים בצד מה וע"פ דרך זה יהיה אומרו כי המות יפריד וכו' לומר הלא אמרת לי ממיתות שנמסרו לב"ד והפרש הקברים ע"כ על המיתות ב"ד אני אומר' כה יעשה לי וכו' ועל הקברים אמרה כי המות יפריד וכו' לומר המות יפריד כי כל צדיק יש לו מדור בפני עצמו ולא כעוברים הנאמרים שמעשיה' בחייהם מפרידים גם לאחר מותן במקומותן בקבריהן:
עוד יתכן ע"ד הפשט והוא בהקדים כי הנה האדם חיותו בעה"ז אל הילוך יתייחס כמאמר הכתוב כי הולך האדם אל בית עולמו וכמאמרנו על מאמר התנא באומרו ולאן אתה הולך וכו' והוא כי יום המות מיום הולדו האדם הולך ומתמעט חיונותו. עוד הקדמה שנית והיא כתובה למעלה מס' הזוהר כי נפש הגר נעשית מלבוש אל נפש צדיק וההיקש בגיורת אל נפש צדקת וכמאמרנו למעלה כי זה כיוונה נעמי באומר' יעשה ה' עמכם חסד וכו' שהוא לומר מדה כנגד מדה יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שהוא כי כאשר נטפלתם עם המתים להלבישן תכריכין כנודע מרז"ל כן כחסד ההוא יעשה ה' עמכם שגם תהיו אתן מלבושים לצדקת ויהיה עמדי כלומר שתהיו עמדי מלבוש אלי וזה לא נתקיים רק ברות לבדה כמדובר למעלה כי ע"כ נכתבה מלת יעשה חסרה ה"א. ועוד הקדמה שלישית והיא הקדמת ספר הזוהר פ' ויחי כי בהסתלק איש לבית עולמו יבאו להקביל פניו כל המתייחסים אל בחינת מחיצתו ומאספים אותו ומלוין אותו עד מחיצתו וזהו אצלי מאמר הכתוב באומרו ויאסף אל עמיו ובאומרו ונאספת אל עמיך שהוא כי המתייחסים אל בחינת מקום כבודו יקראו עמיו והם יבאו ויאספו אותו ונלוו אליו לאסף בתוכ' עד מנוחתו כבוד. עוד הקדמ' רביעי' מודעת היא לכל והיא כי אין הקב"ה מכנה שמו על הצדיק עד אחר מותו. עוד הקדמה חמישית והיא מאמר ז"ל כי גם שגדול כבוד הנקבר בא"י עכ"ז יתרון גדול יש לאשר גם צאת נפשו כי מת הוא בא"י כי אינו דומה פולט נפשו בידי אמה לפלטתה בידי צרת' ונבא אל הענין אמרה אל תפגעי בי וכו' לומר כי הנה מה שדוחי' את הגר תחלה באמור לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' כיוצא בזה אין הכוונה לדחתו לגמרי רק שמאל דוחה וימין מקרבות לראות אם בכל לבו הוא בא אם אין ע"כ אין דוחין אותו הרבה רק פעמים שלש ואם אומר אעפי"כ אז מסבירין לו פנים ונבא אל הענין אמרה הנה עד כה דחה דחיתני פעמים שלש והיה אפשר שהיה לנסות אם לבבי שלום אך לא להחליט סילוקי שאגעל בגרות אך מעתה אם תחזרי להפציר ולומר שאלכי לי אל ארצי הלא לא יתייחס רק למכוונת שאעזוב הגרות לגמרי וז"א אל תפגעי בי לעזבך שלא תתייחס מעתה רק לפוגע' בי בכוונה שאעזב' ואשוב מאחריך וכן לא יעשה רק אלו ידעת בי שהייתי רעת מעללים ואינו לפי כבודך שאתגייר על ידך פן אחזיר לסורי אך לא כן אנכי כ"א באשר תלכי אלך וכו' לומר הנה בטחתי בעצמי כי מצד הנפש ההולכת לבית עולמה כד"א כי הולך האדם אל בית עולמו באשר תלכי אלך כי נפשי תתייחס ותדבק בנפשך מעתה ומה גם בהתגיירי על ידך שהוא כאלו את ילידתינו כי בדרך ה' אשר תלכי אל העולם הבא אלך בו גם אני והיא הקדמה הראשונה ושם בג"ע באשר תליני אלין כי אין נפשי רחוקה מנפשך כנפש מואב הרחוקה מנפש ישראל כ"א דבקה בך והוא ההקדמה השניה כי הלא בני מחיצתך אשר יבאו להלין אותך במקום כבודך בג"ע הנקראים עמך כמה דאת אמר ונאספת אל עמך בהקדמה השלישית אותו עמך הוא עמי וגם אותו מאספך יאספני ואחרי מותי כאשר אז יכונה ה' לאלהיך כהקדמה רביעית גם אז יכונה אלי לאלוה וזהו ואלהיך אלהי וכל זה הוא על הנפש וגם הגוף באשר תמותי אמות שהוא באויר א"י ולא על אדמה טמאה שאינו דומה פולטתו בידי אמה כו' והוא כי איני כנכריה המתה בא"י כי מה תתן ומה תוסיף לה א"י כי היא לא אמה וגם ושם אקבר באופן שלא יהיה עיכוב לנפש על צאתה במקום טמא או על הקבר הגוף באדמה טמא' שנפשי עלי תאבל ולא תדבק בך כי אחר היותי צדקת ומתה באויר א"י כי באשר תמותי אמות וגם ושם בא"י אקבר באופן שגם שנפשי עלי שם לא תעדר מאשר אמרתי שבאשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין ומה שבטחתי שכה יעשה לי ה' מאשר אמרתי באשר תלכי אלך וכו' וכה יוסיף שעמך עמי שבני מחיצתך יהיו בני מחיצתי ושיקרא אלהיך אלהי הלא הוא כי ידעתי בעצמי כי המות יפריד ביני וביניך והוא שכתבנו למעלה בפסוק ורות דבקה בה כי ע"י מה שנשקה אותן נעמי כאומרו ותשק להן שהוא לאדבקה רוחא ברוח' ונתקיים הדבר ברות שע"י הנשיקה ההיא רות דבקה בה ותהי נפשה קשור' בנפשה ויהיו לאחדים וזה מאמרם הלא אמרתי לך באשר תלכי מן העולם ועד עולם הבא אלך ובאשר תליני במחיצתך אלין וגם עמך שעל ידן תאסף אל עמך עמי ואח"כ ואלהיך שיכונה עליך אחרי מותך יכונה עלי אמר הלא תאמרי איך ערבתי אל לבי להדמות אליך הלא הוא כי דעי וראי כי כה יעשה ה' לי שבאשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין ופה יוסיף להיות עמך עמי ואלהיך אלהי כי הלא דבקה נפשי בנפשך ותהיינה לאחדים כי נדבקו רוחא ברוחא כל ימי חיינו ורק המות יפריד ביני וביניך כי לא נמית כאח' באופן שמה שהחיה האחת על השנית המות יפריד עד מות השנית כי אז יהיה הקשר אמיץ או יאמר קרוב לזה כה יעשה לי אלהים שבאשר תלכי וכו' וכה יוסיף שעמך עמי כי מה שבטחתי בזה הוא כי ידעתי את טוב לבבי כי צדקת אני באופן כי כאשר המות יפריד לא יהיה רק ביני וביניך שהיא בין גופי לגופך שלא אקבר בקבר אחד אך בערך הנפש לא יהיה שום פירוד כ"א שאתך דבקה נפשי רוחא ברוחא מעתה וכ"ש אחר המות כמדובר למעלה בפסוק יעשה ה' וכו' שתהיה מלבוש אל נפש נעמי והוא כי לא אהיה כרשע שרשעתו מפרדת בינו לצדיק שזה חי וזה חשוב כמת אך לא כן אנכי כ"א כי המות יפריד ולא העון ע"כ אמרתי באשר תלכי אלך וכו'. או יאמר מעין הקודם כה יעשה לי וכו' לומר הלא אמרתי שני דברים אחד שנזכה לגרות צדק ולהיות מלבוש לנפש צדקת ולא נתקיים בערפה כ"א בי כאשר כתבנו כי מאז נרמז בבלתי הרגיש הה"א של יעשה וכן הוספת לומר יתן ה' לכם ומצאן מנוחה והוא כמדובר למעלה על מלכות בית דוד וקראם מנוחה להיות עתיד הדבר להיות דרך ייבום להשקיט רוח מחלון המקשקש במעהא כאמור למעלה וגם זה לא נתקיים רק באחד כי ע"כ מאז חסרה הה"א של ומצאנ' ונכתב ומצאן והיה ברות וזה יהיה מאמרה לומר הנה אנכי מוכנת להתגייר ולא תדחי אותי כי הלא כה יעשה ה' לי מאשר אמרת יעשה ה' וכו' שהוא מתקיים בי גרות הצדק וכה יוסיף אשר הוספת לברך יתן ה' לכם ומצאן מנוחה גם זה יתוסף בי מאת ה' שאחייבם לצאת ממני מלכות בית דוד באופן שהמות יפריד ביני ובניך שהוא שתהיה הולדתו דרך ייבום באופן שהבן אשר אלד שלך הוא כי הוא מחלון נמצא שבין בהיות רוחו מקשקש בי בין אחרי כן נמצא קשר ודבקות ביני וביניך מה שאין כן אם אנשא לבלתי מייבם שאפשר ידח ממני על ידו רוח בנך אשר במעי ואתפרד ממך בטרם אמות:
ותרא וכו'. לא אמר כי התאמצה רק מתאמצת שהולכת ומתאמצת בכל פעם שידברו אליה הפך המנהג שהוא להרפות על יד הרבות טענות המנגדות סברא שהחזיק בם וע"כ בחרה ההמנע מלדבר אליה שמא תשתוק מעצמה:
או יאמר מה שכתבנו למעלה כי לא נשארה בחיים נעמי מעון אישה ובנים כ"א כדי שתבא עם רות להוציא הוא ית' ממנ' את אשר דבר אליה ובזה יאמר ותרא וכו' כי ראתה בטוב שכלה כי מתאמצת היא נעמי עצמה ללכת אתה כי מה שהיה מתחזקת אם היותה בת מות זה פעמים אינו כ"א ללכת אתה כי אמרה אחר שכ"כ היא חושקת להדבק בה' השכילה למפרע כי מה מה שמתאמצ' ומתחזק' הוא אינו כ"א כדי ללכת אתה ע"כ ותחדל לדבר אליה כי שפטה בלבה בהתאמץ בשבילה כי זו היא העתידה לצאת ממואב. או יאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת עם נעמי לבדה בלי חברת אנשים כי היתה מתחזקת באומץ לבב וזהו ללכת אתה ע"כ הכירה כי מה' יצא הדבר ותחדל וכו':
או יאמר במה שכתבנו באומרו ותשק להן שהוא לאדבקא רוחא ברוחא ובמה יודע כי נקשרה נפשה אם לא שמתאמצת ללכת אתה על כן ותחדל לדבר אליה כי ודאי גיורת צדק היא ואין צריך לבודקה עוד:
יט
ותלכנה שתיהם וכו'. הנה הל"ל ויבאו בית לחם וידוע היות שתיהן וגם למה נאמר שתיהם במ"ם ואח"כ אומר ותהום כל העיר עליהן בנו"ן. ועוד מי לא ידע שהוא עד בואנה בית לחם. ועוד מה זה היה שבתמיהה כלל שתיהן באומר ותהום כל העיר עליהן ובדברן אמרו הזאת נעמי וגם תמיהתן על רות לא תצדק שלא ידעוה מקודם. וגם הויכוח הזה בשמה אם יקראוה נעמי אינו מעלה ולא מוריד ואם הוא ספור נשים עם מכיריהן ומספר' מעשה שהיה אין דרך ספרי התורה לספר ספורים שאין בם מועיל חלילה. וגם יש כפל ניכר במלותיה ויותר קשה על מ"ש ז"ל אני מלאה הלכתי שהלכה מעוברת ובאה ריקן מהעובר כי אין דרך חכמות נשים להתלונן על הקל ולהניח החמור ממיתת בניה ואישה. גם בתחלה אמרה אל תקראנה לי נעמי דרך בקשה ואח"כ אמרה למה תקראנה כמתרסת כנגדם:
והנה סיפר הכתוב מגודל חשקתן ואשר הפליא הוא יתברך לעשות עמהן והוא כי לא קוו ללכת בחברת אנשים ונשים להלוות אליהן בדרך ולהסתר בצלן מפגעים רעים כדרך נשים וגם ה' היטיב עמן שלא פגעו בזולתן יצר להן וזהו ותלכנה שתיהם כלומר לבדן עד בואנה בית לחם ולכן הוטלה מ"ם במקום נו"ן כי תפשו דרך אנשים ללכת לבדן בדרך אך הרואים אותה באות לבדנה לא שערום בה שערת אנשים כ"א לנשים כאשר המה וע"כ ותהום על העיר עליהן בנו"ן שהוא במה שהן נשים ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר בראות שתי נשים לבדן באות בדרך ועוד תמיהא פרטית על נעמי ויאמרו הזאת נעמי. ואפשר בשום לב אל שתי ההי"ן יתירות באומרו עד בואנה ויהי כבואנה ולא אמר עד בואן ויהי כבואן ויתכן כי בראות את עצמן לבדן בדרך מקום מוכן לאנשי רשע ומה גם לרז"ל כי בתחום שבת בלבד ששבה ערפה העירה דשו בה כהריפות ומה גם עתה מהלך כמה ימים ע"כ אפשר לבשו לבושי אנשים וזהו אומרו שתיהם במ"ם ולא בנו"ן על לכתן כמראה גברים אך זה עשו עודן בדרך. אך בבואן בית לחם אז שלא היה פחד העבירו לבוש הגברים באופן שכל רואיהם בעיר מושב יכירום כי נשים היו וזהו אומרו עד בואנה ויהי כבואנה בתוספת השתי ההי"ן לרמוז כי בבואן בית לחם נעשתה המ"ם של שתיהם נו"ן כי שתי ההי"ן נתוספו על המ"ם שהוא ארבעים ונעשתה נו"ן של הוראות היותן נקבות וזה אומרו ותהום כל העיר עליהן בנו"ן כי ע"כ המה ראו שתי נשים יפיפיות באות ממרחק כן תמהו כמדובר:
והנה ארז"ל הזאת נעמי שהיתה נעימה במעשיה ובאה עליה הצרה הזאת ואחשוב לפי זה שהית' תשובתה אל תקראנה וכו' לומר הנה אין ספק כי בתמיהתכם האם אני נעמי נעימה במעשי וראותכם שהן אני נותרתי לבדי משני ילדי ומאישי תגזרו אומר כי צדקת וכשרה אני וראויה להקרא נעמי על נועם מעשי והצרה הבאה עלי אישי ובני היסבו אותה וע"כ נמוקו בעונם ואמלטה רק אני לבדי על צדקתי ע"כ אמרה כדרכי החסידים להצדיק עליהם את הדין ושלא להחזיק טובה לעצמם ולבלתי ראוים להצר' הבא' עליהם אל תקראנה לי נעמי להחשיבני נעימה במעשי כי המר שדי לי מאד כי בי נגע הדבר כי מצאני צרות רבות ורעות ולא חשיד קב"ה דעביד דינ' בלא דינ' ועוד ראיה נצחת כי אני מלאה הלכתי כמ"ש ז"ל שהיתה מעוברת וכיונתה לומר שאם הייתי זכאית וכשרה אף שלא הספיק זכותי להגן על אישי ובני לפחות היה ראוי להגן על בן בטני שלא היה בן בעת יציאתנו מן הארץ שימות גם הוא כאחיו ואביו אך אגזור אומר כי מות פרי בטני חטאת נפשי גרם לי ובטענה נצחת זאת חזר' ואמרה למה תקראנה וכו' לו' על יד מופת זה לא אומר אל תקראנה לי וכו' דרך בקשה רק אתלונן על אשר תקראוני נעימה במעשי ואומר למה תקראנה וכו' וש"ת אלי איך תכחשי המוחש ואנו ידענוך צדקת וכשר' איך תאמרי פקד ה' על חטאתיך הנה אין זה ראי' כי הלא וה' ענה בי כי ה' שהוא בוחן לב חוקר כליות הוא העיד עלי כי האדם יראה לעיני' וה' יראה ללבב ואם תשיבו לי א"כ איפה איך נותרתי לבדי ולא לקיתי כאישי לז"א ושדי הרע לי והוא ע"ד משז"ל על ואל שדי יתן לכם רחמים וכו' שאמר יעקב מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די כן אמרה נעמי כי על יד שם זה הרומז אומרו לצרות די הרע לי ועל כן אמר די לצרותי ולא המיתני ואשאר מילדי ומאישי:
ותשב נעמי וכו'. הנה הזכירו שיבת נעמי ורות הוא מיותר שהרי נאמר למעלה. וכן או' המואביה הוא דבר נודע ויראה נוגע בכבודה וכן אומר כלת' הוא מיותר וגם אומרו והמה באו בית לחם הוא מיותר שהל"ל ויבאו בית לחם וידוע שהמה הבאים וגם תחלה עשה עיקר מנעמי שאמר ותשב וכו' ועשה את רות טפלה אליה באומרו ורות כלתה עמה ואח"כ השוה אותן ואמר והמה באו. איך כוונת הכתוב להודיע היתרון והמעלה שקנתה רות בבואה בית לחם על אשר היה לה מקודם והוא כי מתחלה בצאתה עמה משדי מואב העיקר היתה נעמי אך רות היתה טפלה אליה כי עדיין היתה מואביה ולא נתגיירה ולא היה לה התקרבות עם נעמי כ"א היותה כלתה אך אחר שנתגיירה בדרך עלתה במעלה גם רות והושוות' לנעמי בבואן בית לחם וזהו ענין הכתוב ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה לומר כי בתחלה שבה נעמי שאליה נתייחסה השיבה אך רות במה שהיתה מואביה ולא היתה לה קורב' זולתי היותה כלתה ע"כ באה עמה אך אחר כך בהכנסם בית לחם שכבר נתגיירה אז כבר היו שוות וזהו המה באו בית לחם כלומר המה יחד בשווי אחד:
או יאמר הענין הכתוב למעלה נמשך אל הקודם והוא כי הלא העידה רות הקדש הוא כי נשארה זה פעמים בחסד אל כי היתה ראויה למות גם היא בעון בעלה ותשאר היא וכן היתה שיורין אחרי כן בעון בניה ותשאר האשה שלא מיחתה על עונם וכן העידה היא באומר' וה' ענה בי כמדובר על כן אחרי דבריה אלה אמר הכתוב ש"ת א"כ איפה למה לא מתה וזכתה לשוב לז"א תדע למה ותשב נעמי ולא מתה גם היא כאישה ובניה אחר שחייבת היתה וכמאמר הכתוב ותשאר האשה ותשאר היא שהיתה שיורי שיורין כענין הנותרים שנאמר באלעזר ואיתמר הלא הוא כדי שרות המואביה הידועה לבא לקהל תבא עמה וזהו ותשב וכו' ורות המואביה כלתה עמה כי מגלגלין זכות על יד זכאית שעל ידי היותה עמה נמשך שוהמה באו בית לחם שהוא כי לא בלבד שתים נשים באו בית לחם כ"א גם זכר א' בא אתן הוא מחלון כי גם רוחו בא במעי רות וז"א והמה במ"ם ולא בנו"ן בשביל הזכר שהוא עיקר ועמו המביאות אותו טפלות אליו בזה וע"כ אגבו נזכרה ביאת כלן בל' זכר כי כן דרך כל פעולה הנעשית בכלל זכרים ונקבות ליאמר בל' זכר וזה אחשוב כוונו רז"ל באו' השבה משדי מואב זו היא השב' משדי מואב עכ"ל. ויראו דברי' תפלי' מבלי מלח אך ירצו לו' אשר אמרנו והוא כי הוקשה למו או' השבה כי לא תצדק שיבה על מי שלא הית' פה מעולם וגם מה ענין ה"א הידיעה כי האם היתה רות אחרת שלא שבה לז"א זו היא השבה משדי מואב לומר זו היא שעם שלא היתה בא"י יצדק בה לומר השבה משדי מואב והוא להיות בה רוח מחלון אשר יצא משם ושב בקרב רות אל ארץ אשר יצא משם. עוד ארז"ל במדרש וז"ל א"ר שמואל בר נחמן כל מקום שנאמר קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר ע"כ. וכן תרגם המתרגם ואינון אתו בית לחם במעליי יומא דפסחא ובההוא יומא שריאו בני ישראל למחצד ית עומרא דארמותא דהוה מן שעורין ע"כ. וראוי לדעת מה יתן ומה יוסיף לנו כי נדע שבאה בערב פסח שהוא זמן קציר שעורים ושהוא בערב פסח בזמן קציר העימר ויותר ראוי לשית לב על דברי המתרגם כי אחר שמסיים יותר הדבר באומרו וההוא יומא שריאו בני ישראל וכו' ולא אמר סתם דהוה בזמן חצדא דעומרא דארמותא ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל באומרם כי כגיורת ושבויה שמונין לה ג' חדשים להבחין בין הטומאה לקדושה כך ישראל מיציאת מצרים עד מתן תורה ג' חדשים והוא כאשר ביארנו בביאור התורה שהוא עד קבלת הלוחות אם היו זוכים לקבלם וזה כוונת רבי שמואל בר נחמן והוא מאמר רשב"ן עצמו על פסוק ותדבק בנערות בועז ללקוט עד כלות קציר החטים וז"ל מתחלת קציר השעורי' עד כלות קציר החטי' ג' חדשי' ותשב את חמותה ותאמר לה נעמי בתי הלא אבקש לך מנוח וכו' ע"כ ונכתוב על מאמר זה לפנים בס"ד שכוונתו לו' כי אחר כלות קציר החטי' שנשלמו ג' חדשים לגרות שנתגייר' בדרך אמרה חמותה אחר ששלמו הג' חדשים של הבחנת זרע שנזרע בטומאה לזרע שנזרע בקדושה עתה הלא אבקש לך מנוח וכו' והוא דין כל גיורת שצריך ג' חדשים מהגרות אל הנשואין והנה הדבר ההוא אשר דבר שם רשב"ן הוא הדבר אשר דבר פה באומרו כ"מ שנא' קציר שעורי' בקציר העומר הכתו' מדבר שהוא כי הרגיש מה צורך הודעת פרטית שהיא בתחלת קציר שעורים ועוד שהיה ראוי יאמר ויבאו בית לחם בתחלת וכו' ולא יאמר והמה שיורה שיש ייחס להם שבאו בזמן ההוא ע"כ אמר שכיוון הכתוב להורות כן כגרות ישראל לקבלת לוחות הברית שנמשלו לגיורת שצריכה ג' חדשים כי היה ברות כי באה בתחלת קציר שעורים והוא בדיוק מיום קציר העומר כי אז הוא מעין ישראל כי מאז היחלו הג' חדשים עד כלות קציר החטים שעתיד לומר אחרי כן עוד רמז רשב"ן והמתרגם איך הוא יתברך חשב מחשבות לטהר חלאת כל מקורות שרשי שלומי אמוני ישראל והוא כי כאשר יתברך חשב לטהר חלא' זוהמת נחש מישראל ע"א של מצרים המשלינו לאשה דוה הסופרת שבעה נקיים אחר פיסוק דמיה ואחר תטהר לבעלה כך הוא ית' צונו לספור ז' שבועות ליטהר מטומאת מצרים כמ"ש ז"ל בספר הזוהר ושעל כן היה תחלת הספירה ע"י עומר שעורים לרמוז כי טרם הטהרה נחשבנו כבהמה שמאכלה שעורים שאחרי טהרתה יביאו שתי הלחם מן החטים כי אז כלם אנשים וע"ד זה רמז הוא ית' לישראל בהביא את רות להוציא ממנה אדר מלכות ישראל בל יאמרו בלבם מה זה היה כי מעז יצא מתוק והלא טוב טוב היה מבת ישראל ע"כ היה הרמז הרומז כאומר לישראל אל תתמה על החפץ כי כמקרכם אשר הייתם שקועים בטומאת אלילי מצרים וטיהר אתכם הוא יתברך ונתגיירתם וחשבתי מחשבות לטהר אתכם כמטהר אשה דוה מזוב טומאתה כן עשיתי לרות להוציא ממנה שורש ישי כי על כן הבאתים בזמן קציר העומר אשר היה להתחיל טהרתכם על ידו לרמוז להם כי זה לחמם טרם הטהרה למען תתנו אל לבכם כי כמקרכם קרה לה גם היא וזה דעת רשב"ן בכוונת הכתוב באומרו שהוא קציר העומר ויותר המתיק הדבר המתרגם באומרו וביומא ההוא שריאו בני ישראל למחצד וכו' שהוא לרמוז להם לישראל כי כמוה כהם כמדובר כי ע"כ באה בימים ההם ובעת ההיא מאתו ית':
